פרק יב

 הופעתה הפתאומית של התורה

פיסקאות פ-פא

 דתות והסכמות אנושיות מתפתחות בתהליכים ארוכים, אבל תורה ודת א-לוהית מתחילה ברגע אחד, כמו בריאה של יש מאין

מלך כוזר שואל כיצד התפתחה היהדות.

החבר עונה לו שרק דתות אנושיות מתפתחות בתהליך צמיחה באופן איטי, אך היהדות אינה כזאת אלא היא נוצרה פתאום, בבת-אחת.

פ     אָמַר הַכּוּזָרִי: נָשוּב אֶל עִנְיָנֵנוּ וְהוֹדִיעֵנִי, אֵיךְ קָמָה תוֹרַתְכֶם וְאֵיךְ פָּשְׁטָה וְנִרְאֲתָה, וְאֵיךְ נִתְחַבְּרוּ הַדֵּעוֹת אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָיוּ חֲלוּקוֹת, וּבְכַמָּה שָׁנִים נִתְיַסְּדָה הָאֱמוּנָה וְנִבְנְתָה עַד שֶׁנִּתְחַזְּקָה וְנִשְׁלְמָה, כִּי הַתְחָלוֹת הַדָּתוֹת מִבְּלִי סָפֵק לֹא תִהְיֶינָה כִּי אִם בִּיחִידִים, שֶׁמִּתְגַּבְּרִים לַעֲזֹר הַדָּבָר אֲשֶׁר יִרְצֶה הָאֱ-לֹהִים לְהַרְאוֹתוֹ, וְהֵם הוֹלְכִים וְרַבִּים וְנֶעֱזָרִים בְּעַצְמָם, אוֹ שֶׁיָּקוּם לָהֶם מֶלֶךְ עוֹזֵר וְיַכְרִיחַ הֶהָמוֹן עַל הַדָּבָר הַהוּא [כלומר, המלך מניח כדבר ודאי ש'דת' היא דבר שמתפתח בתהליך ממושך, ולכן הוא מבקש לשמוע על התהליך של היווצרות היהדות והתורה]. 

פא     אָמַר הֶחָבֵר: לֹא יָקוּם וְיִגְדַּל עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֶלָּא הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר הַתְחָלָתָם מִן הָאָדָם, וְכַאֲשֶׁר יִגָּמֵר וְיֵעָזֵר יֵאָמֵר כִּי הוּא נֶעֱזַר מִן הַבּוֹרֵא וּמְלֻמָּד וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, אֲבָל הַנִּמּוּס אֲשֶׁר הַתְחָלָתוֹ מֵהַבּוֹרֵא, הוּא קָם פִּתְאֹם. נֶאֱמַר לוֹ: הֱיֵה וַיְּהִי, כִּבְרִיאַת הָעוֹלָם" [כלומר, תהליך התפתחות שייך ב'דת' אנושית, אבל 'דת' א-לוהית נוצרת בבת אחת, כמו בריאה חדשה].

אם נדייק יותר בדברינו, הנושא איננו 'היהדות', שהרי היהדות אינה דת כשאר הדתות, ואינה איזשהי אמונה בכמה עניינים המחייבים התנהגות מסויימת, אלא היהדות חובקת וכוללת את העולם כולו, והיא חלק מן הבריאה עצמה. הדיון כאן הוא לא על היהדות אלא על קבלתה אצל בני האדם. כלומר, כיצד התחילה הידיעה של בני האדם של התורה ושל הלאומיות היהודית.

על כך עונה החבר שלא היה כאן תהליך של למידה ויישום והתפתחות, אלא הדברים התרחשו במהירות מופלאה. תוך זמן קצר התגבשה האפשרות לצאת ממצרים לאחר שנים של עבדות, וימים ספורים לאחר יציאת מצרים וקריעת ים-סוף כבר ניתנה התורה בסיני. השינוי חל במהירות, בצורה פתאומית, בשונה מתהליכים טבעיים רגילים הזקוקים לזמן ארוך של התפתחות, מה שהוכיח שעניין זה הוא א‑לוהי.

המהר"ל מפראג מסביר כך את עניין אכילת מצה בליל הפסח. שהרי ידועה השאלה, מדוע מלכתחילה ציוה ה' את ישראל לאכול את הפסח על מצות ומרורים, והרי עדיין לא היה 'החיפזון' בו לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ! ובכלל, מדוע נצטוו לאכול מצה לדורות, הרי אין דרך בני חורין לאכול לחם שנעשה במהירות? אלא באמת המהירות היא מהותה של יציאת מצרים, שנעשתה חיש מהר, אמר ועשה, כי מדובר בתהליך א-לוהי שמשנה את המציאות בהרף עין (ראה גבורות ה' פרק לו).

דברים א-לוהיים באים פתאום, בהופעה חדשה, ולכן תהליך של התפתחות עומד בסתירה לעניין א-לוהי. זאת הסיבה ששנים רבות האמינו אנשים רבים ב'תורות התפתחות' למיניהן, כדוגמת תורת ההתפתחות של דרוין, ועוד, כדי להסביר את עניין בריאת העולם, ועל ידי כך להוציא את א-להים מחוץ לתמונה (כיום ישנה תאוריית 'המפץ הגדול' השונה מהותית מתיאוריית ההתפתחות, ואכמ"ל). זאת גם הסיבה שריה"ל והרמב"ם העדיפו לקבל את ההסבר שהעולם מחודש ואינו 'קדמון' (כפי שביארנו לעיל), משום שקדמוניות כזאת טוענת שהיה תהליך של התפתחות, ואינה מקבלת את האפשרות של בריאה פתאומית ומהירה. אמנם אין זו אפיקורסות, אך לאמיתה של תורה נראה שהתיאור הוא דווקא של בריאה פתאומית. "ויאמר אל-להים יהי אור – ויהי אור!", "הוא אמר – ויהי", אומר ועושה, מייד, בלי להמתין. הפתאומיות זאת א-לוהות. וזהו ההבדל המהותי בין היהדות לבין דתות אחרות. התורה ירדה לעולם ביום אחד, ברגע אחד. לפני כן היה העולם בלי תורה, ורגע אחר כך היתה תורה.

כמו המציאות בבריאה החומרית כך בבריאה הרוחנית, גם התורה ניתנה בבת אחת ביום אחד בהר סיני. זהו העומק במאמר חז"ל 'יום הששי – כולם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה' (הובא ברש"י בראשית א, לא), לומר לך כי מתן תורה אף הוא דומה לבריאה, ואף הוא יצירה פתאומית של יש מאין, בדיוק כמו ששת ימי בראשית.

על אף שהתורה היא עניין מרכזי היא אינה מוזכרת כלל עד זמן נתינתה בסיני

אך ראה זה פלא. על אף שרעיון התורה והמצוות וחיוב שמירתן הם עניין מרכזי בתורה, ויום מתן תורה הוא, כאמור, תכליתה של בריאת העולם כולה, למעשה התורה כלל אינה מוזכרת עד לנתינתה! במהלך ספר בראשית כולו לא מוזכרת התורה, ואפילו לא כהבטחה לאבות שבניהם עתידים לקבל אותה. אמנם נאמר על אברהם "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורותי", אך נראה בפשטות שעניין זה מתייחס למצוַת מילה ושאר ציוויים אישיים שנצטווה אברהם לעשות. חז"ל בכמה מקומות אמרו שהאבות קיימו את כל התורה כולה, 'ואפילו עירוב תבשילין', ויש בזה עומק שנסביר להלן, אך בפשט הכתובים לא מוזכרת התורה ומצוותיה, וכשאתה לומד את ספר בראשית אתה כלל אינך מצפה מתי יבוא היום ויקבלו ישראל את התורה. גם בספר שמות, כאשר בני ישראל משועבדים בגלות מצרים, לא נאמר להם שכאשר ייצאו ממצרים יזכו לקבל את התורה. אמנם נאמר למשה "תעבדון את הא-להים על ההר הזה", אך גם זה הוא רמז קלוש ואינו ברור, ורק בדיעבד אנחנו מבינים שמדובר כאן על מתן תורה. ישראל יוצאים ממצרים ואינם יודעים על מתן התורה המיועדת להם, ורק כאשר מתקרבים אל התאריך של ו' בסיון מתחילים לשמוע דברים ברורים. פתאום מתברר שעם ישראל הגיע לנקודה הגבוהה ביותר, אל עיקר העיקרים, והחל מר"ח סיון מקדישה התורה פסוקים רבים לכל יום ויום שעובר, עד שמגיעים אל מתן תורה עצמו.

כשכבר מגיעים אל מתן תורה, אזי במבט לאחור אנו רואים איך כל מהלך ההיסטוריה עד אותו היום מכוון היה להגיע אל יום מתן תורה. עשרה דורות מאדם עד נח, עשרה דורות מנח עד אברהם, אברהם יצחק ויעקב, שנים עשר השבטים, הירידה למצרים, היציאה ממנה כְּעם אל המדבר – וכל זאת כדי שעם ישראל יקבל את התורה בהר סיני. אך יחד עם זאת, כאמור, התורה לא הזכירה את עניין מתן תורה עד לפרשה בה ניתנה.

אלא הוא אשר אמרנו לעיל – התורה ניתנה בפתאומיות ובבת אחת, רגע לא היתה ורגע אחר כך הופיעה! לא היתה כאן 'התפתחות' ולא היה כאן 'תהליך' של ירידת התורה לעולם, אלא בן-רגע היתה. בהסתכלות לאחור ניתן להבין שכל מה שקדם למתן-תורה הא-לוהי, כל מה שהתרחש בעולם עד אותה העת, כל המהלך כולו לא היה אלא הכנה והכשרת העולם והאנושות על מנת שיהיו ראויים ומסוגלים לקבל את התורה.

קיום התורה בימי האבות

מהי, איפוא, כוונת חז"ל באומרם שהאבות קיימו את התורה כולה עוד בטרם ניתנה? וכידוע, בעקבות אמירה זו התעוררו כמה קשיים, שהרי מצאנו שהאבות נהגו בכמה דברים שלא כתורה.

יתכן וריה"ל יסביר שבאמת האבות זכו להתגלות אישית בה נצטוו על מצוות אותן היו צריכים לקיים. אמנם אפשר להסביר באופן אחר.

חז"ל אומרים בתחילת מדרש בראשית רבה (פ"א, א): "בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין – כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם". וכן נאמר בזוהר (פרשת תרומה, קסא ע"א) כי הקב"ה 'איסתכיל באורייתא וברא עלמא'. ולכאורה תמוה, הרי גם את התורה הקב"ה ברא, ומדוע הוא צריך להסתכל בתורה כדי לברוא את העולם? אלא הכוונה היא שהעולם נברא באופן שהוא מתאים לתורה. התורה היא התוכנית של העולם, והעולם יכול להגיע לחיים הרמוניים רק על ידי חיים על פי התורה. משום כך מובן כיצד אנשים גדולים עם נשמה גדולה מצליחים להכיר בחוש, גם ללא ציווי, מַהם חיים מתוקנים של תורה. ישנם ציוויים של תורה שגם אנשים פשוטים מבינים אותם מעצמם, כמו איסור גניבה ואיסור רציחה, המקלקלים את העולם ואינם רצויים בו. הנה קין הרג את הבל ונענש על כך, על אף שמעולם לא נאסרה הרציחה על ידי הקב"ה בפירוש, אלא הדבר פשוט וברור ואין צריך לומר זאת. כמו כן חטאיהם של דור המבול לא היו עבירה על איסור מפורש, אלא מעשיהם היו מקולקלים ואינם ראויים. לאדם ניתן צלם א-להים הנותן לו את היכולת להבין מה נכון לעשות ומה לא נכון, וכשהוא עושה דברים שאינם ראויים הוא מקלקל ופוגם. "אשר עשה הא-להים את האדם ישר" (קהלת ז, כט). גם לאנשים בלי תורה יש מוסר, ומצפן פנימי המורה להם כיצד לנהוג. אמנם לעיתים המוסר הזה מעֻוות, וגורם לעוולות ולדברים לא הגיוניים. אנשים גדולים באמת, כמו האבות הקדושים, ידעו לכוון בגודל נשמתם אל המוסר האמיתי, אל רצון ה' בעולמו, אל התכנית עליה מושתת העולם. אך כל זמן שלא ניתנה תורה אי אפשר היה לדעת כי זו האמת, משום שלא היה גילוי א-לוהי לדברים, ומן הסתם היו אנשים שחשבו באופן אחר. רק כאשר נתגלה א-להים בסיני ונתן את התורה או אז התברר מהו המוסר האמיתי הנצרך בעולם, והתברר כי האבות ידעו לכוון אליו.

גם בתורה שבעל-פה אין 'התפתחות' אלא היא כולה כלולה ורמוזה בתורה שבכתב

יבוא השואל וישאל: אמנם בתורה שבכתב אין התפתחות, והיא ניתנה כולה ברגע אחד, אך הנה תורה שבעל פה לא ירדה לעולם בבת-אחת, ולכאורה אי אפשר להכחיש את ההתפתחות והתהליכים שמתרחשים בה. הנה בכל הדורות חכמים תיקנו תקנות וגזרו גזירות, ואף אחרי חתימת הגמרא קיבלו עליהם את חרם דרבינו גרשום שלא לשאת שתי נשים, והראשונים תיקנו תקנות, וכן בקהילות השונות במשך כל הדורות. זוהי ודאי התפתחות!

אך באמת אין הדבר כן. כל מה שעתיד להתחדש בתורה שבעל-פה כבר נאמר למשה בסיני. לכל דבר שנמצא בתורה שבעל-פה כבר יש רמז בתורה שבכתב, ו'ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא'. אפילו עניין חנוכה, שלכאורה הוא אירוע היסטורי שאירע מאוחר יותר, כבר נרמז בתורה (ראה רמב"ן ריש פרשת בהעלותך). מה שנראה כהתפתחות אינו שייך לתורה אלא הוא מצד כוחו של המקבל. הכל נמצא בתורה וירד לעולם ברגע אחד, אלא העולם מקבל את הדברים בקצב שלו, ולאט לאט מגלה את כוונת הדברים שנאמרו בתורה.