פרק לט

הברכות

פיסקאות יא, יג-יז

תקנת 'מאה ברכות' בכל יום נועדה לחבר את האדם אל הא־להים דווקא על ידי החושים והנאות העולם הזה

אך אין זה אומר שהאדם צריך להתנזר מהעולם הזה, ולהימנע מהנאות חושיות. אדרבה! כבר האריך ריה"ל לעיל לטעון שהמעלה הגבוהה היא השמחה בעולם הזה הבאה לאדם דווקא על ידי הנאות הגוף. כאן הוא שב ומוכיח זאת על ידי תקנת חז"ל לברך כל יום 'מאה ברכות': "אַחַר כֵּן מִתְגַּלְגֵּל בְּכָל חוּשָׁיו לָתֵת חֵלֶק הָא־להִים בָּהֶם, וּכְבָר קִבַּלְנוּ כִּי הַמְעַט שֶׁבַּשִּׁעוּרִים אֲשֶׁר יֵצֵא הָאָדָם בָּהֶם יְדֵי חוֹבָתוֹ מֵהַתִּשְׁבָּחוֹת הֵם מֵאָה בְרָכוֹת לֹא פָּחוֹת, מֵהֶם הַמְפֻרְסָמוֹת". את ההודאה לא־להים יש לעשות בכל החושים בהם הוא משתמש ונהנה מן העולם, אם זה הודאה על חיי הגוף הבסיסיים – הראייה, השמיעה, ההליכה, ועוד – הבאים לידי ביטוי בברכות השחר בתפילה, ואם זה בהנאות אכילה וריח ומראות הבאים עליו במהלך היום: "וְאַחַר כֵּן יִשְׁתַּדֵּל בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם לְהַשְׁלִימָם בְּרֵיחָנִים וּמַאֲכָלִים וּשְׁמוּעוֹת וּמַרְאוֹת, יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף יִהְיֶה תּוֹסֶפֶת מְקָרֶבֶת אֶל הָא־להִים".

[על נושא 'הברכות' יאריך ריה"ל להלן בסמוך (פיסקאות יג-יז), אך אנו נקדים את המאוחר ונעסוק בזה כאן.]

ריה"ל מחדש שיש להשתמש בהנאות הגוף בעולם הזה כחלק בלתי נפרד מעבודת ה'

שוב אנו רואים כיצד מתייחס ריה"ל בגישה מחודשת אל הנאות הגוף בעולם הזה. מצאנו אצל בעלי המחשבה שתי גישות ביחס אל הנאות הגוף החומריות. הוגי הדעות היהודים הנוטים אחר הפילוסופיה ראו בהנאות הגוף סתירה לעבודת הא־ל ולמעלת האדם. הם אף מצאו לכך סימוכין בציטוטים שונים בדברי חז"ל, ובהן אמירות הדורשות מן האדם לצמצם את הנאותיו הגופניות, ואף כאלה הדורשות ממנו להשתדל שלא ליהנות גם כשהוא מוכרח להזדקק להן. גישה שונה מצאנו אצל בעלי המחשבה אשר ראו בהנאות הגוף הכרח והיתר בל יגונה, המתחשב בחומריותו של האדם ובחולשותיו הגופניות, ומתיר סיפוק צרכי הגוף על מנת שהנשמה תוכל לפעול באדם ללא הפרעה. אך לעומת שתי גישות אלו בא ריה"ל ומציג גישה מחודשת. הנאות הגוף אינן שליליות, ואף אינן 'נייטראליות' והכרחיות, אלא הן אהובות ורצויות! ריה"ל מגדיל לעשות ורואה בהנאות הגוף חלק בלתי נפרד מעבודת ה'. אם הודית לה' על הנאת הגוף אותה אתה עומד לעשות, וזכרת כי הוא זה אשר איפשר לך לעשות זאת, אזי על ידי כך הצלחת להתקרב אליו עוד יותר! האכילה שאכלת הפכה להיות מצוה!

זוהי גישה מחודשת שיש בה אופטימיות רבה, והסתכלות רעננה על העולם ועל תפקיד האדם בו. החיים בעולמו של הקב"ה אינם חיים מסוגפים אלא חיים מלאים בכל התחומים, וההצלחה הרוחנית האמיתית מגיעה לאדם רק אם הוא אינו מנתק עצמו מן העולם!

כמובן, גם לגישה זו יש תימוכין בדברי חז"ל, וריה"ל בחר ללכת דווקא בדרך זו המובאת בחז"ל, והעדיף אותה על פני הדרך הסגפנית, הרואה בהנאות העולם הזה מכשול ומעצור בפני האדם המעוניין להתקרב אל הקב"ה. מחלוקת זו בחז"ל באה לידי ביטוי ביחס אל הנזיר – האם בחירה של אדם לקבל על עצמו להיות נזיר היא עניין רצוי וחיובי, או שמא מוטב לו לאדם שלא יגיע למצב כזה (ראה נזיר יט ע"א, דעת ר' אלעזר הקפר).

החובה לברך אינה טירחה והפרעה מן ההנאה, אלא היא הכנה להנאה והתרכזות בה, ומביאה להכפלת ההנאה

הואיל והזכיר החבר בדבריו את עניין תקנת 'מאה ברכות בכל יום', המביאה את האדם להתקרב אל הא־להים לאורך כל פעילות יומו דרך כל החושים, הוא מבקש להתעמק יותר במושג ה'ברכה'.

אומר החבר: "וּמַה שֶּׁיַּחֲזִיק עֲרֵבוּתוֹ וְיִקְבָּעֶנּוּ וְיוֹסִיף לוֹ עֲרֵבוּת עַל עֲרֵבוּת, שֶׁיְּבָרֵךְ תָּמִיד עַל כָּל מַה שֶּׁהוּא מוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וּמַה שֶׁמּוֹצְאוֹ
מִמֶּנּוּ" (פיסקה יג). מתוך שאדם מברך על כל מה שקורה לו בעולם ועל כל מה שהוא נהנה ממנו מן העולם – על ידי זה נוספת לו הנאה ונעימות בעולם. והדברים נראים תמוהים. "אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה, וְהַבְּרָכוֹת טֹרַח יָתֵר!" (פיסקא יד). הרי החובה לברך על כל דבר היא טירחה ועול, ולכאורה זה בדיוק ההיפך מהנאה ונעימות!

כאן מתמודד ריה"ל עם טענות מהצד השני. אם בתחילה פנה ריה"ל אל אותם האנשים המעוניינים להתקרב אל ה' אך רואים בהנאות הגוף מכשול, והסביר להם מדוע הנאות הגוף אינן עומדות בסתירה לעבודת ה', אלא אדרבה הן מסייעות לאדם להתעלות. עכשיו צריך ריה"ל לעשות את ההיפך – הוא פונה לאנשים הרוצים ליהנות מן העולם בלי הפרעה, ולהם הוא צריך להסביר מדוע הדרישה לברך על הנאות הגוף אינה עומדת בסתירה להנאה ואינה מפחיתה אותה. הרי נראה, לכאורה, שאם אתה רוצה ליהנות באופן מוחלט אתה צריך לעשות רק מה שאתה רוצה 'בלי לתת דין וחשבון לאף אחד'!

ריה"ל עושה כאן מהלך מחשבתי מעניין. הוא עושה חלוקה ברורה בין הנאת הגוף של בהמה לבין הנאת הגוף של האדם. לכאורה יש 'צד שווה' גדול מאוד בעניין הנאות הגוף בין אדם ובהמה: שניהם בעלי גוף חומרי דומה, לשניהם צרכים חומריים, שניהם מספקים את צרכיהם החומריים בצורה דומה – על ידי אכילה, שתיה, משגל, ועוד. ואכן, דווקא 'הצד השווה' הזה בין האדם והבהמה הפך את כל עניין הנאות הגוף לדבר בזוי ומוקצה בעיני רבים מהפילוסופים והוגי הדעות. ניתנו לכך כינויי גנאי רבים, כמו 'היצר הבהמי' של האדם, או 'הנפש הבהמית', כינויים שבאו לזלזל ולהמאיס את כל עניין החומריות והגשמיות של האדם הרוחני. בא ריה"ל ואומר: נכון, יש 'צד שווה' גדול בין אדם ובהמה בכל ענייני הגוף והנאותיו, אבל יש גם חילוק גדול מאוד ביניהם, והוא הדעת! הדעת והתבונה שיש לאדם הופכות את ההנאה הגופנית שלו להיות שונה באופן מהותי מן ההנאה הגופנית של הבהמה.

על מנת להבהיר יסוד זה משתמש ריה"ל ב'משל השיכור', אותו הוא שם דווקא בפיו של המלך: "כִּי אִם הָיוּ מְבִיאִים אֶל הַשִּׁכּוֹר כָּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְהוּא בְעִנְיַן שִׁכְּרוּתוֹ, וְיֹאכַל, וְיִשְׁתֶּה, וְיִשְׁמַע הַנִּגּוּנִים, וְיִתְחַבֵּר עִם מִי שֶׁיֶּאֱהַב, וּתְחַבְּקֵהוּ אֲהוּבָתוֹ, וִיסֻפַּר לוֹ כָל זֶה כְּשֶׁיֵּרָפֵא מִשִּׁכְּרוּתוֹ, הָיָה דּוֹאֵג עַל זֶה, וְיַחֲשֹׁב הַכֹּל הֶפְסֵד וְלֹא רֶוַח, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָאוּ לְיָדוֹ הַהֲנָאוֹת הָהֵם וְהוּא בְעִנְיָן שֶׁיַּרְגִּישׁ וְיִנְעַם בָּהֶם". אדם שיכור אינו נהנה מן ההנאות כמו אדם פיכח, משום שהוא אינו במצב מודע. כלומר, המודעות וההכרה השכלית מגבירה את ההנאה הגופנית של האדם. אדם מעדיף להיות 'בהכרה מלאה' בשעת הנאתו הגופנית, כי רק כך הוא יכול להוציא את המיטב של אותו הרגע, והוא אינו מעוניין להיות באותו זמן שרוי בעילפון חושים ובמצב של חוסר מודעות. הרי לך הוכחה שכלית מובהקת לכך שהאדם נהנה בהנאות הגוף באופן שונה מן הבהמה, בזכות הדעת והשכל שיש בו.

"הַהִזְדַּמְּנוּת לַהֲנָאָה וְהַרְגָּשָׁתָהּ, וְשֶׁיַּחֲשֹׁב בְּהֶעְדֵּרָהּ קֹדֶם לָכֵן, כּוֹפֵל הַהֲנָאָה. וְזֶה מִתּוֹעֶלֶת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם בְּכַוָּנָה וַהֲבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצַיְּרוֹת מִין הַהֲנָאָה בַנֶּפֶשׁ וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁחֲנָנָהּ וּכְבָר הָיָה מְזֻמָּן לְהֶעְדֵּרָהּ, וְאָז תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָהּ". מטרתן של ברכות הנהנין היא להתכונן לקראת ההנאה ועל ידי כך להיות מודע בשעת בואן. יתרה מזו, המחשבה לקראת בואה של ההנאה מביאה גם להכרה בצורך בה, ולהבנה ולהרגשת החיסרון שהיה לו לאדם טרם בואה של ההנאה, מה שיגביר את השמחה ממנה!

על ידי הברכה בא האדם למחשבה על הטובה שנתן לו הקב"ה, ועל רוע מצבו אלמלא היה זוכה לאותה טובה, ועל ידי כך האדם גם נהנה יותר וגם מתחבר לקב"ה. הרי זה רווח כפול!

הברכות מביאות את האדם להכרה במציאותו האמיתית בעולם וכך הוא יימנע לחשוב שהכל מגיע לו

אך מלבד תוספת ההנאה שיש במודעות ובהכנה הבאות לידי ביטוי בברכות, יש כאן עניין פנימי הנוגע למהות החיים עצמם. אדם שאינו מודע לכל הטוב שהוא מקבל, ואינו עוצר לחשוב ולהודות על כך, עלול להגיע למצב בו הוא מרגיש שהכל מגיע לו. מגיע לו לחיות! מגיע לו להיות בריא! מגיע לו שיהיה לו טוב בחיים! מי שמגיע למצב בו הוא חושב שהכל מגיע לו, והטוב שיש לו הוא מבחינתו מובן מאליו, אדם כזה לא יוכל להתמודד עם מציאות בה פתאום משהו ישתבש ולא יהיה טוב. ברגע שמשהו רע קורה לו עולמו נחרב עליו, ואין לו כוחות נפש להתמודד. נפשו זועקת: איך קרה לי דבר כזה? על מה ולמה? הרי מגיע לי שיהיה לי טוב!

אדם שמברך כל בוקר ברכות השחר הרי הוא מודה על החיים עצמם ועל הדברים הטבעיים הפשוטים שזכה להם. הוא מודה על הנשמה שחזרה אל גופו, על בריאות איבריו והחכמה הטמונה בהם, על היכולת לראות ולעמוד וללכת, ועוד ועוד. מי שמברך ברכות אלה בכוונה הראויה, ולא באופן 'אוטומטי' ושגרתי, הרי הוא מלא הכרת הטוב לא־לוהיו, ומכיר בכך שאין לו קיום ועמידה בעולם ללא הטובה הגדולה שמשפיע עליו ריבונו של עולם. עבור אדם כזה אותם 'הדברים הפשוטים שבחיים' אינם פשוטים כלל ועיקר ואינם מובנים מאליהם. על ידי כך הוא מודה לא־להים ומתחבר אליו, אך הוא גם זוכה לחוסן נפשי וליכולת עמידה מול מאורעות החיים הבאים עליו. "כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ', וּכְבָר הָיִיתָ מְזֻמָּן לָמוּת וְתוֹדֶה עַל שֶׁהֶחְיְיךָ, וְתִרְאֶה זֶה רֶוַח, וְיֵקַל בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתָּ עִם נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁרָוַחְתָּ עִם בּוֹרַאֲךָ, שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֵעָדֵר מִמְּךָ כָּל טוּב בְּטִבְעֲךָ כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵטִיב לְךָ בַּחַיִּים וְהַהֲנָאוֹת, וְתוֹדֶה עַל כֵּן, וּבְעֵת שֶׁיְּסִירֵם מִמְּךָ תּוֹדֶה וְתַעֲבֹד וְתֹאמַר: ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, וְתִהְיֶה נֶהֱנֶה כָל יָמֶיךָ". מי שמברך בכוונה שלמה את ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ומכיר בכך שרק בזכות הקב"ה שהחיה אותו הוא זכה להגיע לזמן הזה – אדם כזה לא יפחד מן החולי ומן המוות, משום שהוא יודע שאין הדבר תלוי בו אלא הכל הוא בחסד עליון. אדם כזה יכול לומר בפה מלא את הביטוי "ה' נתן וה' לקח" – הוא יודע שה' נתן, ולכן הוא מכיר בכך שה' ברצונו גם יכול לקחת, והכל נהיה בדברו, ומתוך כך הוא משבח ואומר "יהי שם ה' מבורך" – תודה על כל רגע ורגע שנתת לי לחיות בעולם הזה.

ברכה והכרת הטוב על הנאה שייכת גם ביחסים שבין אדם לחברו

עניין זה של ברכה והכרת הטוב המביאה לידי ענוה ושמחה אינה רק בדברים שבין אדם לא־לוהיו, אלא הדבר נכון במידה רבה גם ביחסים שבין אדם לחברו. אדם עשיר שיש לו כל טוב מדרך הטבע אינו רואה טובה גדולה במה שאחרים נותנים לו. לעומת זאת אדם עני וחסר כל מכיר תודה לכל אדם שמושיט לו יד ועוזר לו אפילו במתנה מועטת. אנשים גדולים יודעים להכיר תודה לכל אדם שגומל עמם חסד, ואינם מקבלים סיוע של אדם אחר באופן טבעי. זכורני את אבי מו"ר זצ"ל בשנותיו האחרונות, על אף שהיה עצמאי בכל הנהגותיו וצלול לחלוטין ב"ה, לעיתים היו אנשים שונים שראו אדם מבוגר וחשו צורך להושיט יד ולסייע, אם זה ברחוב או במכולת וכדומה – כל מי שסייע לו זכה לברכת 'תודה רבה' גדולה מעומק הלב באופן חריג. ראית עליו איך הוא מוקיר ומעריך טובה שעושה אדם עבורו, וממש לא ראה זאת כדבר רגיל ומובן מאליו, והדבר גרם לו לשמחה גדולה. הוא הרגיש שלא מגיע לו כלום, ואם הוא מקבל אז הוא צריך לשמוח על כך ולהודות על כך.