פרק כ"ח

שבחה של ארץ ישראל

פיסקאות כא-כד

ריה"ל חידש כי גם בזמן הגלות ארץ ישראל צריכה להיות מונחת בדעתו של כל יהודי

המלך מבקש מהחבר לספר לו על דברים שאמרו חז"ל בשבחה של ארץ ישראל. בעקבות כך מצטט החבר כמה וכמה מאמרי חז"ל, בהלכה ובאגדה, העוסקים במעלתה של ארץ ישראל ובמצוות השייכות בה (פיסקא כב). לכאורה אין כאן כל חידוש, שהרי כולנו יודעים שארץ ישראל היא הארץ הנבחרת, והיא זבת חלב ודבש ומשובחת מאוד, ויש בה השגחה של הקב"ה בעצמו למשך כל השנה. אלה פסוקים מפורשים. אך באמת ריה"ל מחדש בפיסקא זו עניין גדול, ויש לדבריו חשיבות עצומה.

הנה יש לדעת כי בדברי חז"ל, בגמרא ובמדרשים, ישנן אמירות רבות בעניין ארץ ישראל, אך חלק מהן אינן עוסקות בשבחה של הארץ אלא דווקא באיסור לחזור אליה וליישבה. יש השקפה  בדברי חז"ל הגורסת כי לאחר שהקב"ה העניש את עמו והגלה את ישראל מארצו – אסור להם לחזור אליה עד אשר יחזיר אותם הקב"ה בעצמו. למשל, הגמרא בכתובות (קי ע"ב) מציינת לפסוק (שנאמר על כלי המקדש) "בבלה יובאו ושמה יהיו", ולומדת מכאן הוראה לבני ישראל – לאחר שגלו לבבל שמה יהיו, ולא יחזרו לארצם עד שיבוא הקב"ה ויגאלם. אגדות נוספות מעבירות את המסר שאל להם לישראל למרוד באומות ולקום ולעלות אל הארץ, ובבחינת "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". כלומר, אין לחז"ל כלל ספק בדבר שבחה של ארץ ישראל, ועל כך שהיא ארץ זבת חלב ודבש, וארץ אשר עיני ה' א-להיך בה מראשית שנה ועד סוף שנה – אלה עובדות שאי אפשר להתכחש להן. אך לאחר שחטאנו ואיבדנו את זכותנו על הארץ נענשנו וגלינו ממנה, ומעתה יש מקום לטעון שהיא איננה בהישג ידינו.

לעומת הגישה הזאת, ביקש רבי יהודה הלוי בפיסקא זו לאסוף את דברי חז"ל העוסקים דווקא בשבחה של ארץ ישראל, ולהראות בדבריהם את מצוותיה ואיכות מעלותיה הקיימים גם בימים שעם ישראל נמצא בגלות. יש לפיסקא זו חשיבות עצומה  בכל הגישה לארץ ישראל, והיא שעמדה ליהודים בכל הדורות לשמור על זיקתם ושאיפתם לחזור אל הארץ, ואף למסור את נפשם עליה. לא נגזים אם נאמר שתנועת 'הציונות' שקמה בדורות האחרונים, שאת עיקרי יסודותיה יונקת היא מן הדת ומן האמונה, לא יכולה היתה לקום ולהתעורר אלמלא דברי ריה"ל שנאמרו בפיסקא זו. יש משמעות היסטורית חשובה ביותר בדברים אלה של ריה"ל.

ארץ ישראל משמעותית ליהודי בכל דור ואינה רעיון לימות המשיח

יתרה מזאת. מלבד הגישה המדגישה את הכיסופים אל הארץ, ואת המקום המרכזי שתופסת ארץ ישראל בחייו של היהודי המאמין גם בתקופת הגלות, יש בדבריו של ריה"ל עניין נוסף. ריה"ל הפך את ארץ ישראל מרעיון מופשט לעניין רלוונטי הנוגע לחיי היומיום של כל יהודי. ארץ ישראל איננה רק הארץ שהובטחה לאברהם אבינו ולזרעו, מין רעיון אוטופי שאינו קשור אליי ואינו נוגע 'למעשה'. ריה"ל מוכיח שיש לארץ ישראל משמעות הלכתית, הן מצד המצוה לשבת בה ולעלות אליה, והן מצד היחס שיש להתייחס אליה. ריה"ל דורש מן היהודי החי בגלות להתייחס לארץ ישראל, ולא להשאיר אותה רק בפסוקי התורה ובדפי התפילה.

הכל מעלין לארץ ישראל – בן זוג המעוניין לעלות לארץ ישראל ידו על העליונה

תחילה מביא ריה"ל הלכה קשה להבנה, שיש לעמוד על משמעותה: "מִמַּה שֶׁאָמְרוּ בְעִנְיָן זֶה: הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכֹּל מוֹרִידִין, וְדָנוּ הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לַעֲלוֹת עִם בַּעְלָהּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, וְהָפְכּוֹ ­– כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲלוֹת עִם אִשְׁתּוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה".

נסביר דבריו. אומרת המשנה בכתובות (פי"ג מי"א): 'הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין (לפנינו: מוציאין)', כלומר במשא ומתן בין בעל ואשה לעניין חייהם המשותפים, יכול כל אחד מהם לדרוש מן השני לעלות לארץ ישראל, אבל הוא אינו יכול לדרוש ממנו לצאת מן הארץ. כיצד הדבר בא לידי ביטוי? מסבירה הגמרא (שם קי ע"ב): 'ת"ר: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות – כופין אותה לעלות, ואם לאו – תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות – כופין אותו לעלות, ואם לאו – יוציא ויתן כתובה'. כלומר, זוג נשוי החי בחוץ לארץ, ואחד מבני הזוג רוצה לעלות ולגור בארץ ישראל, ידו של הרוצה לעלות על העליונה, וידו של המסרב לעלות על התחתונה – כלומר, אם צד אחד מעוניין לעלות לארץ ישראל ובן הזוג מסרב לעלות הרי זו עילה לגירושין, ואשה המסרבת לעלות עלולה להפסיד את כתובתה.

הנה אנו יודעים עד כמה קשים הם הגירושין, וכמה חז"ל מחשיבים את עניין 'שלום בית' ומשתדלים למנוע פירוק בית בישראל על ידי גירושין. והנה כאן מתירים חז"ל לאיש או לאשה להתגרש רק כדי לעלות לארץ ישראל! ועוד יש להבין: מה פתאום יכול אחד מן הצדדים להכריח את הצד השני לעלות לארץ, עד שאם הצד השני לא מסכים הוא רשאי לפרק את החבילה?! אלא ודאי אין זאת אלא משום שיש מצוה לגור בארץ ישראל, ואין יכול אחד מבני הזוג למנוע את בן זוגו מלקיים את המצוה.

ולכאורה אפשר היה להבין מכאן שהמצוה לגור בארץ ישראל היא חשובה כל כך, עד שאדם חייב לגרש את אשתו אם היא לא מסכימה לעלות עמו אל הארץ! וכמו אשה שלא מאפשרת לבעלה לאכול אוכל כשר, או לשמור שבת, או שאינה טובלת לטהרתה ומכשילה אותו, הרי אסור לו לחיות עמה והוא חייב לגרשה, כך הוא גם לגבי המצוה לגור בארץ ישראל.[1]

מצוַת ישוב ארץ ישראל מוטלת על הכלל, ובתנאים מסויימים אדם פרטי פטור ממנה

אך באמת נראה לי שאין הדבר כן, ואין כוונת חז"ל במאמר זה לומר שחובה על אדם לגרש את אשתו כדי לגור בארץ ישראל, אם היא מסרבת ואינה מאפשרת לו לעשות כן.

כדי להבין זאת יש להבין היטב את הגדרת החיוב של מצות ישוב ארץ ישראל.

עיון בדברי גדולי הראשונים מוכיחה שהגדרת המצוה היא כזו שהיא מוטלת על הכלל ולא על כל יחיד ויחיד באופן פרטי. רוצה לומר, אין מצות ישוב ארץ ישראל כמצות לולב או מצות תפילין המוטלת על האדם הפרטי לקיימה בגופו, באופן מעשי, ואם לא קיים אותה הרי ביטל מצות עשה דאורייתא. מצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה המוטלת על כלל ישראל, והגדרתה היא כפי שכתב הרמב"ן בספר המצוות (הוספה למצוות עשה, ד): "שנצטווינו לרשת הארץ… ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות, או לשממה". כלומר, מוטל על עם ישראל כולו לדאוג שארץ ישראל לא תהיה שממה ולא תהיה בידי זרים, אלא תהיה תחת שלטון ישראל. עם ישראל כולו מצווה לכבוש את הארץ ולגור בה, אך אין המצוה מוטלת באופן אישי על כל יחיד ויחיד. אף שכמובן אם היחידים לא יקיימו את המצוה היא לא תתקיים לבד. ולכן על כל אדם לדאוג לא רק לעצמו אלא על הכלל כולו, אבל סוף סוף היא מצוה שחלה על הכלל. ואם הכלל דואג שארץ תהיה מיושבת ביהודים ותשלוט בה, היחיד שאינו עולה, אינו עובר על מצות עשה. ועל כן, כל יחיד ויחיד הגר בארץ ישראל, והעוקר מחוץ לארץ כדי לגור בה, הרי הוא מקיים מצוה מן התורה, ואף אסור לו לצאת ממנה שלא לצורך, אך הגדרת המצוה היא על הכלל ולא על הפרט.

מעין זה מצאנו במצוה לקרוא בתורה בציבור. אף כאן החיוב אינו מוטל על כל יחיד ויחיד באופן פרטי, אלא על הציבור, ואם אדם נאלץ לצאת מוקדם ולא שמע קריאת התורה – אין הוא צריך לטרוח ולהשלים ולשמוע את הקריאה במניין אחר. אמנם כל אדם השומע קריאת התורה בציבור בודאי קיים מצוה ושכרו מובטח, אך החיוב אינו מוטל על כל יחיד ויחיד.

על פי זה, מצות ישוב ארץ ישראל מוטלת על הכלל כולו, ולכן אם האדם הפרטי אינו יכול לקיים את המצוה בגלל איזשהו אילוץ, ושלום בית הוא אילוץ גדול מאוד, אין הוא מחוייב לקיים את המצוה בכל מחיר. משום כך אין אדם מצווה לוותר על שלום ביתו ולגרש את אשתו כדי לעלות לארץ ישראל!

דעת הרב פיינשטיין שמצוה זו היא 'מצוה קיומית' תמוהה, ונראה שאינה להלכה

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה, אהע"ז ח"א סוף סי' קב) הגדיר את מצות ישוב ארץ ישראל באופן אחר. לדבריו מצוה זו היא 'מצוה קיומית' ואיננה 'מצוה חיובית', כלומר, אם עשית את המעשה וישבת בארץ ישראל נמצא שקיימת מצוה, אך אין חיוב על האדם לעשות כן. למשל, מצות סוכה (חוץ מן הלילה הראשון) יש שהגדירו אותה מצוה קיומית – אינו חייב כלל להימצא בסוכה ואינו חייב לאכול שם סעודת קבע, אבל אם אוכל סעודת קבע חייב לעשות זאת בסוכה, ומקיים בכך מצות סוכה. לדבריו, אין איסור לדור בחו"ל ואין בזה ביטול מצות עשה, אבל אם דר בארץ ישראל מקיים מצוה.

נראה לי שקשה לומר כן, ורוב מוחלט של הראשונים לא סברו כך, ולשיטתם ישנה מצוה חיובית לגור בארץ ישראל. ובכלל, עצם המושג 'מצוה קיומית' אינו ברור, וכבר השיגו אחרונים[2] וטענו שאין בתורה מצוה שאינה חיוב על האדם – בתנאים מסויימים. כאמור לעיל, מצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה חיובית, אלא שהיא מוטלת על הכלל ולא על האדם הפרטי, ואם נמנע מלקיימה מחמת צורך גדול והכרח –אין הוא עובר עליה ואין הוא מבטלה.

ההלכה אינה מונעת מן האדם להכריע כרצונו בעניינים מהותיים של חייו

אך אם אין זו מצוה המוטלת על היחיד אלא היא מוטלת על הכלל, מדוע בן זוג הרוצה לעלות לארץ ישראל יכול לכוף את הצד השני לעלות, ואם הוא מסרב הוא מפסיד? אם אדם לא חייב לגרש את אשתו כדי לעלות לארץ ישראל, וזה בעצם תלוי ברצונו ובדעתו – מדוע אם כן הוא רשאי לכוף אותה לכך אם היא אינה רוצה לעשות כן? אתה רוצה לעלות, למרות שאתה לא חייב – יפה מאוד, אבל אני אינני מעוניינת! מדוע שאפסיד כתובתי בגלל זה?

כדי להבין עניין זה נראה הלכה נוספת. באותה המשנה בה נאמר 'הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין', נאמר גם 'הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין', כלומר, אם אחד מבני הזוג מעוניין לעבור דירה מישוב בתוך ארץ ישראל לירושלים – הוא יכול לכוף את בן זוגו לעלות, ומי שמסרב מפסיד. כאן אי אפשר לומר שיש מצוה מן התורה לגור בירושלים יותר משאר ישובים בארץ ישראל, ובודאי בכל מקום בארץ ישראל מקיים מצות ישוב ארץ ישראל למהדרין ללא חילוק. מדוע, אם כן, יכול אדם לכוף את בן זוגו לעלות לירושלים? אלא מכאן ראיה שהלכה זו של "הכל מעלין" אינה נובעת מחיוב קיום המצוה, אלא היא עניין של מהות האדם, שאי אפשר למנוע ממנו לעשות מה שהוא חלק מהותי מחייו והשקפתו.

מעין זה מצאנו במצות כיבוד אב ואם. הנה ידוע שאדם חייב בכבוד אביו ואמו, וחייב לשמוע בקולם ולציית להם ולעשות כמצוותם. אך הנה, בדברים מסוימים מצאנו שאדם אינו מחויב לשמוע בקול אביו ואמו. כתב השולחן ערוך בהלכות כיבוד אב ואם (יורה דעה סימן רמ סעיף כה): 'תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה'. כלומר, בן אינו חייב לשמוע לאביו אם הלה רוצה למנוע ממנו ללמוד תורה לפני רב מסויים. עוד שם: 'הגה: וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב'. כלומר, הרמ"א מוסיף, שאם הבן מעוניין להתחתן עם אשה מסויימת ואביו מתנגד – אין הוא צריך לשמוע לאביו! כלומר, מצות כיבוד אב ואם אינה יכולה להכריח את האדם לאבד את העצמאות שלו ואת הדברים החשובים והמהותיים שלו. השאלה אצל איזה רב ללמוד תורה, או עם איזו אשה להתחתן, אלו שאלות עקרוניות הנוגעות לשורש החיים עצמם, ובזה אנו משחררים את האדם ממגבלות הלכתיות העלולות לכבול אותו ולהפריע לו להחליט כראות עיניו. ונראה לי שהוא הדין גם בבחירת מקצוע – זוהי החלטה של הבן עצמו ואין הוא צריך לכפוף דעתו לדעת ההורים בזה.

רעיון זה נמצא גם בהלכה זו – 'הכל מעלין לארץ ישראל'. כאשר אדם הנמצא בגלות מרגיש שהוא מוכרח לעלות לארץ ישראל, ובוודאי הוא מעוניין בכך משום מעלתה של ארץ ישראל ומשום השתוקקות נשמתו לשם – אין אנו יכולים למנוע ממנו לעשות זאת, גם לא בגלל התחייבותו לאשתו לחיות עמה את חייהם יחד. לגור בארץ ישראל זה עניין מהותי של חיי האדם. זו ממש הגדרה של הזהות שלו. ההתחייבות לאשתו אינה יכולה למנוע ממנו לעשות מעשה זה, ולכן תהיה ידו על העליונה.

ישנה חשיבות גדולה לגור בארץ ישראל גם כשאין בה שלטון יהודי

הלכה נוספת מצטט החבר, ואף היא זקוקה להבנה: וְאָמְרוּ (כתובות קי ע"ב): "לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ גוֹיִים וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֱ-לוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה לְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱ-לוֹהַּ". כפי שכתבנו לעיל, מצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה המוטלת על הכלל ולא על כל יחיד ויחיד. הגדרת המצוה היא כיבוש הארץ וישוב יהודי בה, על מנת שלא תהיה בידי זרים ולא תהיה שממה. אך מה יעשה היחיד בשעה שארץ ישראל נתונה בידי זרים, ואין בה רוב יהודי? האם מוטל עליו לגור בארץ? האם הוא מקיים בכך מצוה?

ניתן להביא ראיה פשוטה לכך שמגורים בארץ ישראל, בזמן שאין לעם ישראל עצמאות בה, אינם נחשבים כישיבה משמעותית בארץ. הקב"ה אומר לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו, יג): "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם, ארבע מאות שנה". חז"ל מסבירים שמניין ארבע מאות השנה מתחיל עם הולדת יצחק – מאותו רגע בו יש לאברהם זרע בעולם: "גר יהיה זרעך". אך הנה, יצחק עצמו מעולם לא עזב את ארץ ישראל. גם כאשר רצה לצאת למצרים נגלה אליו הקב"ה ואמר לו (שם כו, ב-ג): "אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך". יצחק שמע בקול ה' ולא יצא מעולם מארץ ישראל, ולמרות זאת נאמר עליו "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"! על אף שיצחק גר בארץ ישראל לא נחשבה לא התגוררות זו כקיום מצוה, משום שהוא לא היה שליט בארץ. הוא גר בארץ ישראל כנתין וכתושב וכאזרח זר. אמנם הוא נצטווה באופן אישי לגור בארץ ולא לצאת ממנה, אך סוף סוף היתה זו ארץ שעדיין אינה שלו.

חז"ל אומרים לנו כי גם בימי הגלות, בה עם ישראל אינו שולט בארצו, ואי אפשר לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל, מכל מקום יש עניין לגור בארץ ישראל. אמנם אין אפשרות לקיים את המצוה הכללית של ישוב הארץ, וממילא גם היחיד אינו יכול לקיים מצוה זו בפני עצמו בשלמותה, אך מכל מקום זוהי ארץ ישראל, ויש בה מעלה מיוחדת, ולכן ראוי לו ליהודי שיגור בארץ ישראל יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. חז"ל מחדשים חידוש גדול: גם אם תהיה אפשרות להקים ממלכה יהודית בחוץ לארץ, בה ישראל תשלוט וינהגו בה חוקי התורה, ובתי הדין ישפטו על פי דין תורה – על אף כל זאת עדיף לו ליהודי לגור בארץ ישראל, תחת שלטון זר, מאשר לגור בחוץ לארץ בתנאים של שלטון יהודי, משום מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, שרק היא מתאימה ליהודים. דין זה אינו נובע מן הציווי של ישוב ארץ ישראל, אלא הוא נובע ממעלתה המיוחדת של הארץ.

ולכאורה דין זה קשה מאוד. אם ממילא אין במעשה זה קיום מצוה, ואין כאן ישוב ארץ ישראל וכיבושה, מפני מה נאמר ליהודי פשוט שעליו להעדיף לגור בארץ ישראל בין הגויים על פני מגורים יהודיים נוחים בחוץ לארץ?

ראשית, יש כאן שיקול אישי: כל הגר בארץ ישראל הוא כמי שיש לו א-לוה. השראת השכינה בארץ ישראל משפיעה טוב על מי שגר בה, ו'אוירא דארץ ישראל מחכים'. אך מלבד השיקול האישי נראה שיש כאן שיקול נוסף – שיקול ציבורי-כללי. חז"ל מלמדים אותנו כאן יסוד חשוב: ישוב ארץ ישראל על ידי יהודים לא יבוא בבת אחת. כדי שנגיע למצב בו כלל ישראל שולט בארץ ישראל, ו'רוב ישראל עליה', צריכים תחילה יחידים 'משוגעים' לעלות ולהתיישב בה. דונם פה ודונם שם, פה בית ופה שדה, מקימים ישובים (כחוק ושלא כחוק), מתחתנים ומולידים ילדים, ולאט לאט צומח ישוב יהודי בארץ ישראל. כך נוצרת מציאות שמתפתחת וצומחת, עד שבעז"ה הישוב היהודי בארץ ישראל גדל והופך לכוח משמעותי, ומתוך כך ישמעו רחוקים ויבואו, וכולם נקבצים ובאים טיפין טיפין, וגאולת ישראל מופיעה קימעא קימעא. כך ראינו בעינינו את כינונה של מדינת ישראל, ואין לי כלל ספק שעלייתם של כל היהודים במהלך כל הדורות, מן החורבן ועד התקומה, היא שהכשירה את הקרקע להקמת המדינה. מאמר חז"ל זה, והדגשתו על ידי ריה"ל ליהודי הגולה, חיזק את אותם יהודים גיבורי רוח לקום ולעלות לארץ ישראל, כנגד כל הסיכויים וכנגד כל הסיכונים, על מנת ליצור מציאות יהודית בארץ ישראל.

מאמרי חז"ל נוספים בשבחה של ארץ ישראל ובמעלותיה השייכים גם בזמן הזה

מימרות חז"ל נוספות אליהן מתייחס ריה"ל:

"כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי ע"ב). חז"ל כאן מדגישים את הבעייתיות שיש במגורים בחוץ לארץ. מלבד העובדה שהיהודי הגר בחוץ לארץ מפסיד את הטובה הרוחנית המיועדת לכל מי שגר בארץ ישראל, יש כאן גם בעיה באמונה בקב"ה. התורה אמרה שמקומו של עם ישראל הוא בארץ ישראל, וכל הגר בחוץ לארץ מכחיש את האמירה הזאת, וכופר במנהיגותו של הקב"ה את העולם.

"כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", אך דווקא מי שמת בארץ ולא מי שמת בחוץ לארץ וציוה לקוברו בארץ: "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה" (כתובות קיא ע"א, עיין שם). ומביא בעניין זה גם גמרא ירושלמי (כתובות פי"ב ה"ג): "אֲבָל אָמְרוּ בְּמִי שֶׁהָיָה יָכוֹל לָדוּר בָּהּ וְלֹא דָר בָּהּ וְצִוָּה לָשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ: "בְּחַיֵּיכֶם – וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, וּבְמִיתַתְכֶם – וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי"". ארץ ישראל היא ארץ של חיים ואינה ארץ של מוות. מי שחי בה זכאי גם להיקבר בה. ארץ ישראל אינה משמשת בית קברות למי שחי בחוץ לארץ.

"וְהָיָה מֵהַקְפָּדַת רַבִּי חֲנִינָא כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם מֻתָּר שֶׁיֵּלֵךְ פְּלוֹנִי לְחוּצָה לָאָרֶץ לְיַבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו, שֶׁאָמַר: "אָחִיך נָשָׂא גוֹיָה וָמֵת, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ! וְהוּא יֵרֵד אַחֲרָיו?"" (כתובות קיא ע"א). ר' חנינא מכנה אדם הדר בחוץ לארץ גוי, ואת אשתו גויה (שהרי ודאי מדובר שאחיו נשא יהודיה, כי אם היא גויה לא שייך בה יבום כלל). מדוע? ראשית, הגמרא שם אמרה (וכפי שהבאנו לעיל) שכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, ואם כן הרי הוא כגוי. אך יתרה מזו, ניתן להסביר באופן פנימי יותר: לכל אדם יש קשר נפשי עם המקום בו הוא גר. אדם שגר בחוץ לארץ נקשר בנשמתו אל אותו מקום, ונדבק בו רוחנית, והרי הוא כאילו נדבק בגויים. שנית, המציאות מלמדת שהגלות והמגורים בין הגויים גורמת להתבוללות באחוזים גבוהים ולנישואין עם גויים.

עוד מצאנו בהלכה איסורים הקשורים לארץ ישראל משום מעלתה: איסור מכירת קרקע בארץ ישראל לגוי, איסור להוציא עבד מארץ ישראל לחוץ לארץ.

דיני התורה הציבוריים אינם נוהגים בחוץ לארץ כי אין בחוץ לארץ מציאות ציבורית

אומרת הגמרא (סנהדרין לא ע"ב, עיין שם): "אין דנין דיני קנסות אלא בארץ ישראל". כלומר, גם כאשר יושב בית דין של סמוכים הראויים לדון על פי דין תורה, מכל מקום אי אפשר להם לדון בחוץ לארץ דינים בהם התורה חייבה תשלומי קנס, כמו אונס ומפתה שמשלם חמישים כסף לאבי הנערה; חצי נזק בשור תם; תשלומי כפל בגנב; תשלומי ארבעה וחמשה בטביחה ומכירה; שלושים של עבד; יציאת עבד בשן ועין; ועוד.

משמע שגם דיני התורה בחוץ לארץ הם מוגבלים. התורה בחוץ לארץ אינה שלמה, ואין אפשרות להעניש כראוי את העוברים על דיניה. יש כאן אמירה ברורה שהתורה בחוץ לארץ אינה תורה ציבורית כללית אלא היא פרטית. כל אדם לעצמו מחוייב בכל דיני התורה, אך אין לתורה סמכות קהילתית בחוץ לארץ. קהילות ישראל בחוץ לארץ התקיימו בזכות תקנות שתיקנו להם בית דין בכל דור ודור, אך זהו רק מדרבנן. דיני התורה עצמם לא יכולים לחול באופן ציבורי בחוץ לארץ.

ריה"ל מעביר ביקורת חריפה על היהודים בני דורו על שהזניחו את ארץ ישראל

לאחר שהאריך החבר בתיאור שבחה של ארץ ישראל ובביאור ההלכות השייכות בה, והפליג לספר על מעלותיה הסגוליות והרוחניות השייכות גם בזמן הגלות, המלך אינו יכול להתאפק והוא מקשה על דברי החבר קושיא נוקבת:

"אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם… וּכְבָר הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים בּוֹחֲרִים לָדוּר בָּהּ יוֹתֵר מִכָּל מְקוֹמוֹת מוֹלַדְתָּם, וּבוֹחֲרִים הַגֵּרוּת בָּהּ יוֹתֵר מִשֶּׁיִּהְיוּ אֶזְרָחִים בִּמְקוֹמוֹתָם. כָּל זֶה עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה בָעֵת הַהִיא נִרְאֵית הַשְּׁכִינָה בָהּ, אֲבָל הָיְתָה מְלֵאָה זִמָּה וַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעִם כָּל זֶה לֹא הָיְתָה לָהֶם תַּאֲוָה אֶלָּא לַעֲמֹד בָּהּ, וְשֶׁלֹּא לָצֵאת מִמֶּנָּה בְעִתּוֹת הָרָעָב אֶלָּא בְמִצְוַת הָאֱ-לֹהִים, וְהָיוּ מְבַקְשִׁים לִנְשֹׂא עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ".

אם אתה באמת מאמין ששכינה נמצאת בארץ ישראל, וזה שער השמים, ו'אוירא דארץ ישראל מחכים', ויש בה בארץ הזאת סגולות רוחניות מופלאות – מדוע אין אתה מתאמץ לגור שם? הרי אבות האומה מסרו נפשם וחיו בה בתנאים קשים, ולא עזבו אותה אלא רק בציווי א-לוהי מפורש! מדוע אתם (היהודים) אינכם משתדלים לעלות אל ארץ ישראל ולגור בה? זוהי לא רק בגידה בארץ אלא זוהי בגידה בכל מורשת האבות! יש כאן ניתוק מההיסטוריה של עם ישראל!

ממשיך המלך וטוען: לא זו בלבד שאינכם משתדלים לזכות ולגור בארץ, אלא אתם אף משקרים בתפילותיכם! "אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהִשְׁתַּחֲוָיָתְךָ וּכְרִיָעְתָך נֶגְדָּה חֹנֶף, אוֹ מִנְהָג מִבִּלְתִּי כַוָּנָה". כיצד אתם אומרים בתפילה שאתם מבקשים לחזור אל הארץ, ומכוונים תפילותיכם לכיוונה, ומשתחווים לכיוונה, והרי אתם אינכם באמת רוצים לגור בה! זוהי צביעות!

ריה"ל שם בפיו של מלך כוזר דברים קשים עד מאוד, ובהם ביקורת נוקבת על בני דורו ובני הדורות שלפניו, על שהזניחו את אהבת הארץ ואת מסירות הנפש עליה.

אין השכינה שורה בעולם ועל ישראל אלא כפי ההכנה שעושים לקראתה

החבר אינו מתחמק והוא מודה בפה מלא לביקורת זו של המלך: "אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר", או בתרגום אבן שמואל: "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר!".

החבר מציין שאת הביקורת הזאת כבר השמיעו חז"ל. הגמרא במסכת יומא (ט ע"ב) טוענת כי מייד לאחר הגלות הזניח עם ישראל את ארץ ישראל והשתקע בגלות. הנה תוך פחות מ70 שנה לאחר גלות בית ראשון החלה תקופת "שיבת ציון", בהנהגתם של עזרא ונחמיה, אולם רק יהודים בודדים בלבד קמו ועלו עימם לארץ ישראל. רוב היהודים העדיפו שלא לעלות אלא להישאר בבבל. את הפסוק (שיר השירים ח, ט) "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" דרשו חז"ל בגמרא שם: "אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף שאין בו רקב, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". מסביר ריה"ל שזאת היתה הסיבה לכך שבבית שני לא היתה השראת שכינה באופן הגדול ביותר כמו בבית ראשון, על אף ההבטחה. השראת השכינה חלה ביחס ישיר להכנה שעושים אליה בני ישראל. אם רוב ישראל אינם נמצאים בארץ ישראל ממילא גם השכינה מופיעה בעוצמה נמוכה – "כִּי הָעִנְיָן הָאֱ-לֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט, וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה".

ומסיים את ריה"ל את דבריו באשמה קשה לבני דורו: "וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ: "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ מֶלֶךְ כּוּזָר". כדי שתפילתו של אדם תתקבל הוא צריך להתכוון בלב שלם למילים היוצאות מפיו, וכיצד יכול אדם לומר כי הוא נכסף ומתאווה אל ארץ ישראל אם אינו עושה שום מאמץ להגיע אליה, ואין היא נמצאת כלל בראש מעייניו?

קריאתו של ריה"ל למסירות נפש על ארץ ישראל אף חותמת את ספרו

לדברים אלה של ריה"ל ישנה חשיבות היסטורית, והם עוררו יהודים רבים לאהבת הארץ ולכיסופים אליה. לא זו בלבד שריה"ל שינה את המגמה הרווחת באותה התקופה והדגיש את חשיבותה ואת מעלתה של הארץ גם בתקופת הגלות, אלא הוא גם קרא ליהודים לקום ולעשות מעשה ולעלות לגור בה. על אף שבארץ ישראל שלטו גויים והישוב היהודי היה בה מועט ודל, דרש ריה"ל מן היהודים להשתוקק אל הארץ ולמסור את נפשם עליה.

גם את חתימת הספר הקדיש ריה"ל לארץ ישראל, והוא מספר שם שהחבר החליט לעלות לארץ ולגור בירושלים (ראה מאמר חמישי פיסקה כג-כח). הוא מסביר למלך כוזר כי על אף שהשכינה הגלויה אינה נראית היום בארץ, מכל מקום נמצאת בה השכינה הנסתרת, הרוחנית, השורה בארץ ישראל על כל יחיד ויחיד כפי מעלתו.

אך הנה, להפתעתנו, מלך כוזר מנסה להניא את החבר מהחלטתו זו, וטוען בפניו טענות שונות למה לא כדאי לו לעלות אל הארץ בתקופה זו. והקורא תמה: מדוע בחר ריה"ל לסיים כך את הספר? למה לא מספר לנו ריה"ל על כך שמלך כוזר עודד את החבר לעלות לארץ, ואולי הוא עצמו גם כן השתוקק לכך ועלה אף הוא? למה המלך מסתייג ממהלך זה של החבר?

יתכן שריה"ל רומז לנו על כך שעל אף שמלך כוזר התגייר וקיבל עליו עול תורה ומצוות, מכל מקום לא היתה גירותו שלמה. הוא לא הפנים לחלוטין את החשיבות של ארץ ישראל, ולא הבין את החיבור המיוחד בין הקב"ה לעם ישראל וארץ ישראל. עניין דומה אנו מוצאים בתורה עם יתרו, שעל אף שיצא אל המדבר והצטרף אל עם ישראל והתגייר, מכל מקום כאשר משה רבנו מתחנן אליו שייכנס עמם אל ארץ ישראל יתרו מסרב. הוא מעדיף לחזור אל המקום המוכר לו: "ויאמר אליו: לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במדבר י, ל). יתרו מעיד על עצמו שהוא לא התחבר לגמרי אל עם ישראל, והוא לא מכיר בערך הגדול של השראת השכינה המיוחדת על עם ישראל בארץ ישראל.

לעומת זאת החבר מודע לכל הסכנות ולכל הקשיים, אך אף על פי כן הוא מוסר את נפשו ועולה לגור בארץ ישראל. בכך הוא מכין את הקרקע לדורות הבאים אחריו, להכשיר את הלבבות לנאמנות ולמסירות נפש לעבודת ה' בנחלת ה'.

כידוע, ריה"ל עצמו עלה לארץ ומת על אדמתה. בואו נחזיק טובה להאי גברא רבה, שבזכות הדברים שכתב בספרו, ובזכות מעשיו ומסירות נפשו, זכה וקריאתו מצאה הדים בדורות שבאו אחריו, וזכותו בתהליך שיבת ציון בדורות האחרונים רבה מאוד.

[1] וכך לכאורה עולה מדבריו של הרב אבינר בביאורו לדברי הכוזרי כאן.

[2] עיין 'מנחת אברהם' לרב אברהם שפירא זצ"ל, סימן מד.