פרק כ"ט

בית המקדש

פיסקאות כה-כו

הנושאים הקודמים בהם עסק הספר הם הרקע להבנת רעיון המקדש והקורבנות

ריה"ל פונה לעסוק בעניין בית המקדש ועבודת הקורבנות רק לאחר שהכין את הרקע הנדרש להבנה זו. לאחר שהסביר במאמר ראשון על מהות הקשר בין א-להים לעולם ולבני האדם, ועל העניין הא‑לוהי הקיים בעם ישראל המאפשר לרוחניות להידבק בהם על פי הכנתם, וכן על עניינה של ארץ ישראל שהיא מקומו הטבעי של עם ישראל, ועל המעלות הרוחניות הגלומות בה – נקל יהי ללומד להבין את עניינו של בית המקדש ועבודת הקורבנות.

כבר האריך ריה"ל להסביר במאמר ראשון (פיסקא צט, עיין שם) מדוע התורה מפרטת לפרטי פרטים את מעשה הקורבנות ועבודת המקדש, ואת תיאור המשכן וכליו באופן מדוייק, וכל הדינים השייכים בכהנים והלויים העובדים בו. כאן בוחר ריה"ל להסביר את מקומו ותפקידו של המקדש בעולם, ושם דגש מיוחד על הבנת המהות של עבודת הקורבנות.

דברי ריה"ל הם עמוקים מאוד, ויסודם בדברי קבלה נסתרים, אך, כדרכו, הוא מצליח לפשט את הדברים ולהסבירם באופן הניתן להבנה גם לאנשים פשוטים כמונו.

א-להים אינו זקוק לקורבנות ואינו נהנה מהם אלא אש א-לוהית מיוחדת אוכלת אותם

הקושי הגדול להבנה הוא עניין הקורבנות. וכי א-להים זקוק שבני האדם יקריבו לו בעלי חיים כקורבנות? לשם מה הוא צריך את זה? מלך כוזר מקשה מן הפסוק "את קורבני לחמי לאִשַׁי ריח ניחוחי" (במדבר כח, ב) – לכאורה משמע מכאן שהקורבנות הם כמו לחמו של הקב"ה, והם עושים לו ריח ניחוח. היתכן? הרי אין לך הגשמה גדולה מזו?

לפני שניגש לתשובתו של ריה"ל ניזכר בפרשנותם של פרשנים אחרים לעניין זה. רש"י בכמה מקומות בתורה (ראה שמות כט, יח; ויקרא א, ט; במדבר כח, ח) פירש, על פי חז"ל: "ריח ניחוח – שאמרתי ונעשה רצוני". כלומר, אין לקב"ה הנאה מעצם מעשה ההקרבה, ואין הוא צריך להריח את ריח הקורבן, אלא ה"הנאה" של הקב"ה היא מכך שבני האדם מקיימים את רצונו. פירוש זה מתרץ את שאלת ההגשמה, אך עדיין אין בו די להסביר מה הצורך המיוחד בעבודת הקורבנות, ובכל הפרטים המרובים של סוגי הקורבנות השונים, וסדר העבודה המדוייק בהם. קשה לומר שנצטווינו בהם רק כדי לעשות לקב"ה נחת רוח בקיום הציווי.

החבר בתשובתו למלך מציע הסבר כולל לרעיון העומד בבסיסו של בית המקדש ושל עבודת הקורבנות, אך תחילה הוא מתייחס להסבר הפסוק ממנו הקשה המלך.

הסבר הפסוק טמון במילה "לאשי". הקורבנות והלחם אינם מיועדים לא-להים אלא "לאשי", לאש מיוחדת הנמצאת בבית המקדש. כידוע, בבית המקדש ישנה השראת שכינה גלויה, והכל שם מתנהל בדרך היוצאת מגדר הטבע. חז"ל מנו במשנה באבות (פ"ה מ"ה) עשרה ניסים שהתרחשו באופן קבוע בעבודת המקדש. אחד מן הניסים הוא: "לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה", כלומר, לא היתה זו אש טבעית ולכן גשמים לא כיבו אותה. האש המיוחדת הזאת נבראה על ידי הקב"ה כדי שתשרה על המזבח, וחומר הבערה שלה הוא הקורבנות והעצים שעל המזבח. אילו לא היו לאש הזאת קורבנות לאכול היא היתה מסתלקת מן המקדש, וממילא היתה סרה שכינה מן המקום. על מנת שהאש תוכל להישאר במקדש מוכרחים לקיים את סדר עבודת המקדש והקורבנות הקבוע.

בכך סרה קושיית המלך. אין כאן הגשמה כי א-להים אינו אוכל את הקורבן ואינו מריח אותם, אלא זוהי האש המיוחדת אותה הוא ברא, וכך יש לפרש את הפסוק הנ"ל.

אך עדיין יש להבין – לשם מה כל זה? מדוע צריך להאכיל את האש המיוחדת הזאת קורבנות בבית המקדש? מה הטעם בכל הדבר הזה?

מקומו של הקב"ה בעולם

כידוע, אין לקב"ה מקום בעולם, ו"מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג) ו"כבודו מלא עולם" (קדושה של מוסף). או בלשון חז"ל: "מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה ויצא פס"ח, ט). אמנם הקב"ה מתגלה בעולם, ועושה ניסים ומנהיג את ההיסטוריה, אך אין זה גילוי קבוע ולא זו הדרך בה העולם צריך להיות מונהג. הקב"ה מעוניין לגלות את שכינתו בעולם, ולהשרות את שכינתו עליו באופן קבוע. חז"ל כינו זאת במילים: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא כד). המקום בו בחר הקב"ה להתגלות באופן קבוע ולהשרות שכינתו שם הוא במשכן ולאחר מכן בבית המקדש בירושלים.

אך אין הכוונה שבית המקדש הוא מקומו של הקב"ה בעולם. הקב"ה אינו מצטמצם למקום אחד מסוים ובודאי אינו שוכן בבית. כבר אמר הנביא ישעיה (סו, א): "כה אמר ה': השמים כסאי והארץ הדום רגליי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי". אם כן, מה עניינו של בית המקדש כמקום השראת שכינתו של הקב"ה?

החיבור בין א-להים לעולם דומה לחיבור בין הנשמה לגוף האדם

על מנת להסביר את עניינו של בית המקדש ואת מטרת עבודת הקורבנות מתאר ריה"ל את מבנהו של גוף האדם. לדברי ריה"ל ניתן למצוא דמיון רב בין חיבור השכל והנשמה לגוף האדם לבין השראת השכינה בעולם, ומתוך כך נוכל להבין את אופיו ומהותו של החיבור, ואף למצוא טעם במבנהו של המקדש ובכלים השונים הקיימים בו.

לפני שנתבונן בדבריו של ריה"ל נקדים ונאמר כי לדבריו של ריה"ל מקור ברור בחז"ל. הגמרא במסכת ברכות (י ע"א) רומזת להשוואה בין נשמה של אדם פרטי לקב"ה: "הני חמשה 'ברכי נפשי' כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה: מה הקב"ה מלא כל העולם – אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקב"ה רואה ואינו נראה – אף נשמה רואה ואינה נראית; מה הקב"ה זן את כל העולם כלו – אף נשמה זנה את כל הגוף; מה הקב"ה טהור – אף נשמה טהורה; מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים – אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו". אם נצליח להבין את חיבור הנשמה לגוף נוכל להבין את חיבור הקב"ה לעולם. ואכן, בלשון הקבלה נקרא האדם 'עולם קטן'.

נוסיף ונאמר עוד. דבריו של ריה"ל משוקעים בדברי חז"ל ונשענים על חכמת הקבלה, והם באים בניגוד להשקפת הפילוסופיה ששלטה בדורו של ריה"ל. אחד ההבדלים המהותיים בין הקבלה לבין הפילוסופיה הוא בזיקה של א-להים לעולם. הפילוסופים ביקשו להפריד בין הגוף והנשמה ובין א-להים והעולם, ואילו הקבלה רואה חיבור וקשר מהותי ביניהם. הפילוסופים טוענים שא-להים ברא את העולם כמציאות נפרדת ממנו, ועולם החומר הוא שפל ו'מפריע' להתקרב לא-להים. לעומת זאת הקבלה רואה גילוי א-לוהי בכל דבר ודבר בעולם. החומר והטבע הוא הבסיס לקבלת הגילוי הא-לוהי בעולם, ועל כן חשיבותו היא רבה ומשמעותית.

גוף תקין יכול לקבל את הנשמה, ואומה ההולכת בדבר ה' יכולה שתשרה עליה שכינה

נתבונן, אם כן, בנשמתו של האדם הפרטי.

הנשמה היא מציאות רוחנית, וככזאת היא אינה מוגבלת בגוף. אמנם, היכולת שלה להתגלות ולבוא לידי ביטוי בעולם היא דווקא בגוף המסוים של אדם פלוני אשר לו היא שייכת, והיא אינה יכולה להפעיל גוף אחר. הנשמה רוצה להופיע ולהתגלות בגוף, כדי להפעיל את הגוף למטרות קדושה וקיום מצוות, אך כדי שתוכל לעשות זאת צריך שיהיה הגוף ראוי ומסוגל לקַבְּלה. רק גוף שמערכות החיים שלו תקינות מסוגל להכיל בקרבו נשמה רוחנית. ברגע שהגוף מאבד את חיותו, הנשמה אינה יכולה להישאר בו והיא עולה ומסתלקת ממנו. אך יש לשים לב – גם כאשר האדם חי הנשמה איננה שוכנת בתוך הגוף. הנשמה היא מציאות רוחנית שאין לה מקום מוגדר, וגם כאשר הגוף חי הנשמה מפעילה ומנהיגה אותו אך היא אינה מצומצמת לגוף בלבד. משל למה הדבר דומה? למפקד של גדוד חיילים. המפקד מעביר לחיילים פקודות במכשיר הקשר וגורם להם לפעול, אך מקומו המדוייק אינו משמעותי. הוא יכול להימצא בריחוק מקום ועדיין להנהיג אותם ולהדריך אותם. כמו כן הנשמה, היא המנהיגה את הגוף אך היא אינה נמצאת דווקא בו אלא מקומה אינו מוגדר.

כאמור, כדי שהנשמה תוכל להנהיג את הגוף צריך שיהיה הגוף במצב בריא ותקין, בו כל המערכות פועלות כראוי. האיבר החשוב ביותר בגוף הוא הלב, ומשני לו בחשיבות הוא השכל. החיבור של הנשמה אל הגוף הוא באמצעות הלב ובמידה מסויימת גם באמצעות השכל, והיא מתחברת אל הגוף כמו להבה של נר המתחברת אל הפתילה. הלב והשכל הם הפתילה המחזיקה את הנשמה שהיא הלהבה, וכדי לשמור על החיבור צריכים הלב והשכל להיות חיוניים ופעילים. על מנת שהלהבה תוכל להתחבר לפתילה לאורך זמן יש לספק לה חומר בעירה, הלא הוא הנר או השמן. אף הגוף זקוק למאכל ומשתה על מנת שיוכל להתקיים ולחיות. כל זמן שהגוף ניזון הוא יכול לחיות, ועל ידי כך יכולה הנשמה לפעול בו ולהנהיגו, אך ברגע שהגוף לא יקבל מזון ושתיה תסתלק ממנו חיותו ולא תוכל הנשמה להתחבר אליו. המתבונן מן הצד עלול לטעות ולחשוב שהמזון והשתיה נועדו לנשמה, אך באמת אין הדבר כן. לנשמה אין צורך במזון ואין לה שום הנאה ממנו, ולא נועדו המזון והשתיה אלא לגוף בלבד, על מנת שיוכל לעמוד ולהתקיים.

על פי זה נוכל להבין את עניינו של בית המקדש.

כאשר האומה הישראלית חיה כרצון ה', ובית המקדש פועל על פי ציווי ה', או אז קיים הבסיס המתוקן והראוי לחול עליו העניין הא-לוהי, והקב"ה יכול להשרות את שכינתו שם. האומה הא-לוהית היא הגוף והא-לוהים הוא הנשמה המחיה אותה – "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם" (יהושע ג, י). השראת השכינה בבית המקדש היא החיבור בין א-לוהים לעולם, ועל ידי כך מנהיג הקב"ה את עולמו באופן המעולה ביותר. עולם שיש בו השראת שכינה בבית המקדש הוא עולם חי. אך כאמור, אין הכוונה שהקב"ה נמצא בבית המקדש ומצטמצם שם, אלא הוא מתחבר שם אל העולם ומפעיל אותו, כאותו מְפקד המפעיל את חייליו ממקום אחר. ובלשון ריה"ל: "כְּדֵי שֶׁיָּחוּל בּוֹ הַמֶּלֶךְ חוּל גְּדֻלָּה לֹא חוּל מָקוֹם".

על פי זה נוכל להבין את משמעות עבודת הקורבנות. הקורבנות לא נועדו לקב"ה או לשכינתו. סדר עבודת הקורבנות הוא חלק מהפעילות התקינה של בית המקדש, ופעילות זו היא המאפשרת את החיבור בין השכינה למקדש. הקורבנות הם השמן המאפשר ללהבה להמשיך ולהתחבר לפתילה. ברגע שסדר העבודה אינו פועל כיאות החיבור אינו יכול להמשיך ולהתקיים. ממילא מובן שאין לקב"ה צורך בעבודת הקורבנות, ואין לו הנאה מן המעשה עצמו, אלא רק "נחת רוח שנעשה רצונו". המציאות בה עם ישראל פועל על פי דבר ה' היא המציאות המתוקנת ביותר, והיא המאפשרת את החיבור בין עליונים ותחתונים.

ריה"ל רואה חשיבות גדולה בתיקון הגוף ובהשפעתו על הנשמה

ריה"ל מאריך לתאר את מבנה הגוף ואת חשיבות כל חלקיו ומערכותיו.

כדי שהלב יפעל כיאות הוא צריך דם, ועל כן מערכת הדם המחיה אותו צריכה שתהיה תקינה – העורקים והורידים המעבירים את הדם. הגוף מייצר דם על ידי מערכת העיכול, ועל כן גם מערכת זו חיונית לחיותו של האדם – הקיבה, הכבד, והאיברים הקשורים אליהם. בנוסף לדם צריך הלב את מערכת הנשימה שתהיה תקינה ותספק לו חמצן – הריאות, האף, הגרון, הסרעפת, שריר החזה, ועוד. על מנת שהגוף יוכל לפעול ללא הפרעה הוא צריך מערכת הפרשה שתסלק ממנו את הפסולת – כליות וכלי ההפרשה. כל המערכות האלה חיוניות עד מאוד, ואם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם אי אפשר לגוף לעמוד ולהתקיים אפילו שעה אחת. עד כאן תיארנו את מערכות הגוף הצריכות לפעול כדי לקיים את הגוף שיוכל לחיות. בנוסף לכך יש לגוף מערכות שמאפשרות לו לפעול ולהתייחס לעולם שסביבו: יש לגוף חושים – ראיה, שמיעה, ריח – וכל אלה מערכות עדינות ומורכבות הנמצאות בראש. בנוסף יש לגוף רגליים על מנת להוליכו ממקום למקום, וידיים על מנת שיוכל להביא ולהרחיק דברים, ולפעול ולהוציא את רצונו מן הכוח אל הפועל. כל זאת על מנת שהנשמה תוכל לשכון בגוף ולהנהיגו.

כלומר, ריה"ל רואה חשיבות עליונה בבריאות הגוף ובמצבו התקין, וזאת על מנת שהנשמה תוכל לשכון בו באופן המעולה ביותר. רעיון דומה מצאנו גם בדברי הרמב"ם, אך לכאורה אין הדברים זהים. כך כתב הרמב"ם (הלכות דעות ד, א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים". לפי הרמב"ם צריך שיהיה הגוף בריא כדי שלא יפריע לשכל להבין ולדעת את ה'. אדם שהוא חולה או שכואב לו משהו בגוף הוא טרוד ואינו יכול להשיג בשכלו את הדברים ברמה הראויה לו. אצל ריה"ל העניין הוא מהותי יותר. החיבור בין הנשמה לגוף תלוי בבריאות הגוף, וככל שהגוף בריא יותר הנשמה מחוברת בו בצורה המעולה ביותר. החיוּת של האדם מופיעה באופן שונה בעולם.

לעומת זאת מצאנו בתורת המוסר לכאורה התייחסות שלילית אל הגוף וצרכיו. על פי הרמח"ל במסילת ישרים, לדוגמא, הגוף נתפס כגורם מפריע, כחומר המושך את האדם כלפי מטה וכביכול נלחם בנשמה הרוצה למשוך כלפי מעלה. לגוף יש צרכים ותאוות והוא מכשיל את האדם (ראה, למשל, שם, פרקים ו, ט, טו, ועוד). אנו רואים כאן אצל ריה"ל גישה שונה לחלוטין. לשיטתו תיקון הגוף עוזר לתיקון הנשמה, וחשיבות הגוף היא גדולה כי היא משפיעה ישירות על אופן חיבור הנשמה אל הגוף.

גם הרב קוק, כנראה בעקבות ריה"ל, התבטא בכמה מקומות בעניין חשיבות בריאות וחיזוק הגוף והשפעתם על הרוחניות. באחד המקומות כותב הרב קוק (אורות הקודש ג, מערכת מוסר הקודש, סדר שלישי, נא): "ביסום העולם בכלל, וביסומה של כנסת ישראל בפרט, הוא גורם שבא הזמן של חיזוק הרצון בעולם, ועמו התור של חיזוק הגוף למטרות נעלות, והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים. כלומר, בדורות אלה עבודת ה' אינה בדרך של תעניות וסיגופים אלא אדרבה, בדרך של חיזוק הגוף למטרות נעלות. על ידי כך תתחזק רוחו של האדם, יוסיף כוח והתלהבות לעבודת ה', ויתחזק אצלו כוח הרצון לפעול בעולם ולא להיות אדיש. ואף על פי שעדיין לא יצא מן הכח אל הפועל הביסום הגמור, מכל מקום הדבר הולך ואור", כלומר, אנו נמצאים בעיצומו של תהליך בכיוון הזה, של יציאה מן הגלות, תהליך בו יש חשיבות דווקא לחוסן הפיזי. את ההבנה הזאת, של הקשר ההדוק בין בריאות הגוף לאיכות החיבור אל הנשמה, למדנו כבר אצל ריה"ל.

חיי תורה אמתיים משלבים בין חומר ורוח

רעיון זה של ריה"ל, הרואה חשיבות בבריאות הגוף כבסיס לנשמה, מצאנו גם בדברי חז"ל. הגמרא במסכת פסחים (סח ע"ב) עוסקת בדין שמחת יום טוב, ומביאה שם מחלוקת תנאים מהי המצוה המוטלת על האדם ביום טוב: "רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה… או כולו לה' או כולו לכם". כלומר, האדם צריך להחליט האם הוא גופני או רוחני, כל אחד לפי דרגתו הרוחנית. אין אפשרות לעשות את שניהם. "רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש… חציו לה' וחציו לכם", כלומר, אפשר לשלב בין הדברים. כאן מוסיפה הגמרא תוספת מעניינת: "אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם'. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא". כלומר, בחג השבועות (='עצרת') גם רבי אליעזר מודה שצריך לשלב בין גופניות לרוחניות, ומדוע? מפני שזהו יום שניתנה בו תורה. והדבר תמוה, שהרי הייתי חושב אדרבה, ביום זה שניתנה בו תורה, שהוא היום הרוחני ביותר בשנה, צריך שיהיה כולו לה', וגם מי שסובר שבשאר חגים אפשר לשלב בין גופניות לרוחניות, אף הוא יודה שביום שניתנה בו תורה צריך שיהיה כולו לה'!

אלא מכאן משמע שזוהי בדיוק מהותה של התורה – להתחבר עם עולם המעשה. הנה חג הפסח מהותו היא היציאה מעבדות מצרים, מן החומריות הגדולה לעבודת ה', ולזה ראוי שיהיה יום שכולו לה'. חג הסוכות עניינו חג האסיף, בזמן שאתה אוסף את התבואה ומרגיש כמה אתה עשיר וכמה טוב לך, מן הראוי שתתנתק קצת מן החומריות, תצא מדירת הקבע אל דירת ארעי, ותקדיש את היום כולו לה'. אך בחג השבועות בו קיבלנו את התורה, שכל מהותה הוא חיבור אל עולם המעשה, וקיום מצוות רוחניות בעולם הגשמי, מן הראוי שביום זה נדע לשלב בין הגופניות לרוחניות. אם לא נעשה כן אנו מאבדים את מטרתה של התורה שירדה לעולם.

במעמד הר סיני נאמר "וירד ה' על הר סיני" (שמות יט, כ), כלומר הקב"ה ירד אל ההר, ובמקום אחר נאמר "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם" (שם כ, יט), כלומר הדיבור היה מן השמים. כיצד ניישב את הסתירה? אומר רש"י (שם יט, כ): "מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר". כלומר, הקב"ה הוריד את השמים וקירב אותם אל הארץ. כדי לתת את התורה היה צורך להוריד את השמים ולחבר אותם אל הארץ. תכלית הבריאה ותכלית התורה היא להשפיע רוחניות על העולם החומרי, ולהעלות את העולם ולתקנו. משום כך "בעצרת הכל מודים דבעינן נמי לכם".

המקדש הוא מעין גוף המורכב מחלקים שונים וניזון מעבודת הקורבנות והמקדש

כאמור, האש המופיעה בבית המקדש אינה עניין לעצמו, ואין עבודת הקורבנות מיועדת לה, אלא היא ההוכחה החיה לכך שהאומה הישראלית מתפקדת באופן נכון ובריא, ומתוך כך היא מסוגלת להכיל בתוכה את העניין הא-לוהי באופן המעולה ביותר. האומה הישראלית הבריאה זוכה להשראת השכינה, שהיא החיוּת והנשמה המחייה אותה, כמו גוף בריא היכול לקבל את הנשמה הא-לוהית. "נִפְעֲלָה הָאֵשׁ בְּחֵפֶץ הָאֱלֹהִים בִּרְצוֹתוֹ בָאֻמָּה, וְהָיְתָה אוֹת קִבּוּל מִנְחָתָם וּתְשׁוּרָתָם". האות להשראת שכינה במקדש נעשה על ידי אש – "לְאִישַׁי".

ריה"ל מדגיש כי האש במקדש אינה נמצאת רק על מזבח העולה, שם היא אוכלת את הקרבנות המוקטרים על המזבח, אלא היא נמצאת גם על מזבח הקטורת, וגם על גבי מנורת המאור. גם הקטרת הקטורת וגם הדלקת הנרות הן חלק מעבודת הקורבנות, ואף בהן מתרחש החיבור של העניין הא-לוהי עם המקדש.

מדוע אות זה וחיבור זה נעשה דווקא על ידי אש? זאת משום שהאש היא החומר הדק ביותר הקיים בטבע. היא שייכת לעולם החומר אך היא אינה גסה ועבה אלא דקה ועדינה, ובכך היא ראויה לשמש כחיבור בין החומר לרוח. משום כך ברא הקב"ה לעניין זה דווקא אש, מפני שגם בטבע היא נחשבת כדבר דק ורוחני.

משמעותם של כלי המקדש השונים

ריה"ל מחדש ומתאר הבנה מקורית של בית המקדש וחלקיו השונים. בית המקדש הוא, כמובן, אינו מקום פיזי למגורים לשכינה, אך הוא גם אינו סמל בלבד, כמו שסברו הפשטנים. על פי ריה"ל בית המקדש הוא מעין גוף, ומייצג בזעיר אנפין את האומה הישראלית כולה, ואף את העולם כולו. לגוף הזה ישנם איברים פנימיים, חשובים יותר, ואיברים חיצוניים המסייעים ושומרים, ומערכות שונות הנצרכות לתפקוד הגוף כולו. הגוף הזה ניזון על ידי עבודת הקורבנות ושאר ענייני עבודת המקדש, ועל ידי כך יכולה להתחבר בו שכינה ולהחיות אותו גם מן המעלה הרוחנית.

כיצד נחלק המקדש? המרכז, "הלב", זהו הארון והכרובים. התורה, המונחת בארון, היא הראש, המוח. יש בארון הברית חיבור של "ראש" ו"לב", ומסביר ריה"ל כי זהו השילוב של 'חכמת התורה' עם 'חכמת הא‑לוהות', קרי: הנבואה. נתייחס לשילוב זה בהמשך.

הכלים העיקריים הנוספים במקדש הם ארבעה: מזבח-העולה, מזבח-הקטורת, המנורה והשולחן. ארבעת הכלים הללו משמשים לעבודת המקדש היומית הסדירה: על מזבח העולה מוקטרים הקורבנות והמנחות, על מזבח הקטורת עולה הקטורת, על המנורה מודלקים הנרות, ועל השולחן מונח לאורך כל השבוע 'לחם הפנים'.

ריה"ל מסדר כלים אלה לפי סדר תפקידם: מזבח-העולה עליו נגלית האש 'הגלויה' (או בתרגומים אחרים: 'הנגלית הידועה', או 'הגלויה המפורסמת'), כלומר האש הנראית והמוחשית יותר; מזבח-הקטורת מיועד לאש שהיא דקה וחבויה יותר; המנורה בה נדבק אור החכמה והדעת; והשולחן בו נדבק השפע החומרי וכל הטובות הגשמיות, ואין בו אש. ולכאורה סדר הדברים אינו מובן: הוא מתחיל מן הקורבנות והמנחות, שהם דבר גשמי גס, עובר אל הקטורת שהיא רוחנית יותר, אחר כך אור המנורה שהוא מופשט אף יותר, ולבסוף השולחן שהוא עניין גשמי וחומרי לחלוטין! מהו הרעיון העומד מאחורי סידור זה של הדברים?

נראה לומר שיש כאן מסר חשוב ביותר בעבודת ה'. האדם מורכב מכוחות שונים. יש בו גוף, יש בו נפש, יש בו רוח חיים, יש בו נשמה, ואף דרגות גבוהות יותר של חיה ויחידה. כנגד זה גם עבודת ה' של האדם מתבטאת בדרגות שונות, בכל חלקיו של האדם. האדם עושה מצוות בגופו, ועובד את ה' גם ברוחניות, בדבקות, ביראה ובאהבה. עבודת הקורבנות מבטאת את ביטול האדם כלפי הבורא, והיא הדרגה הבסיסית של עבודת ה' הרוחנית. האדם צריך לבטל עצמו ולהרגיש שהוא כלום ביחס לבורא, ושרפת הקורבן היא כביכול שרפת גופו עצמו. זוהי עבודה קשה מאוד של שבירת האגו ומידות קשות שבאדם, ותכליתה להבין שא-להים הוא במרכז ולא אני. אני העבד והוא האדון, אני קטן והוא אין סוף. זוהי עבודת ה' מיראה, הן יראת העונש והן יראת הרוממות. עבודת הקטורת מבטאת כבר דרגה רוחנית גבוהה יותר בעבודת ה', הבאה כקומה שנייה לאחר עבודת הביטול, והיא עניין של קירוב ודביקות, אהבת ה' ורצון ליהנות מנועם ה' ולבקר בהיכלו. זהו קשר פנימי שיש בו התלהבות, ויש בו גם צד של הנאה אישית. בניגוד למזבח העולה השורף ומכלה, מזבח הקטורת מפיק ריח נעים, והוא מוציא אל הפועל את תכלית הבשמים המוקטרים עליו. אין כאן ביטול ואפסיות אלא הרגשה טובה ונעימה של התקרבות. זוהי דרגה גבוהה יותר ומשום כך האש של מזבח הקטורת היא דקה וחבויה יותר. האש השלישית, הגבוהה יותר, היא אש המנורה, והיא אור החכמה והדעת. ולכאורה, החכמה והדעת נמצאות בתורה, הנמצאת בארון, ומה עניינה של המנורה? אלא באמת יש להבין שיש שני סוגים של רוחניות בעולם. ישנה רוחניות של תורה, שעניינה תוספת חכמה והבנה בתורה ובמצוותיה ובכל העניינים הקשורים אליה, והיא חלק מעבודת ה' ומתפקידו של האדם לרכוש בעולם. אך ישנה גם רוחניות אחרת, שהיא צורך האדם עצמו. כמו שהאדם צריך לטפל בגופו, לאכול ולשתות, לשמור על נקיות, לחיות עם אשתו, כך הוא גם צריך 'לטפל' בנפש האדם שבו. ישנם בעולם ערכים רוחניים ועושר רוחני אשר האדם צריך לדעת להשתמש בהם וליהנות מהם. אמנות, למשל היא עניין רוחני המעשיר את הנפש, הן כצורת ביטוי של האדם מן הפנים אל החוץ, והן כהנאה ממנה מן החוץ אל הפנים. מוזיקה, אף היא עניין רוחני, ויש בכוחה לגרום לאדם עונג נפשי גדול, ולהשפיע על מצב רוחו והרגשתו הכללית. חכמת הפסיכולוגיה והבנת נפש האדם יש בה כוח רוחני גדול מאוד. עניינים אלה נוגעים לכוחות הנפשיים שבאדם ומשפיעים עליו, והם צורך קיומי לאדם כמו אכילה ושתיה. הערכים והכוחות האלה שייכים לאורה של המנורה. אמנם, יש להשגיח שכוחות אלה וערכים אלה ינותבו אל הדרך הנכונה ולא יטו את האדם ממסלולו הרוחני – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". אמנות עלולה להשפיע על האדם לרעה, במוזיקה יש גם אלימות וכוחניות, ופסיכולוגיה אף היא עלולה לשבש את הילך מחשבתו והתנהגותו של האדם. הצורך הרוחני בערכים אלה צריך שיהיה מבוקר, ועל האדם להשתמש בהם בדרך שתעזור לו ותקדם אותו, ולא, חלילה, תכשיל אותו.

אלו אם כן שלושה כוחות רוחניים שבאדם – הביטול כלפי א-להים, הדבקות בו, וענייני הנפש הרוחניים. אחריהם מגיע השולחן, הצורך באכילה. אחרי שהצלחנו להעלות את הערכים הרוחניים בשלושת הדרגות הנ"ל, ולהתרומם מעל הגופניות, אנו יכולים לרדת ולחזור אל הגופניות, מתוך הבנה שגם זוהי עבודת ה'. אדרבה, זוהי עבודת ה' בדרגה הגבוהה ביותר – לספק את צורכי הגוף באופן נכון ומתוקן, וגם על ידם להצליח ולהתקרב לה'. זהו עניינו של השולחן – התייחסות לעולם הגשמי מתוך הערכים הרוחניים הגבוהים.

כלים אלה – הארון, מזבח העולה, מזבח הקטורת, המנורה והשולחן – אלה הם 'האיברים הפנימיים' של המקדש, ויש להם כלי שרת וכלי שימוש לצורכיהם, ומסביב לכל זה ישנו הבית עצמו, ומסביבו החצר והחומה. כך מתאר ריה"ל את המקדש וכליו כגוף שלם המורכב מפְּנים וחוץ, מתוך וממעטפת, וגוף זה כשהוא פועל בתקינות הוא זוכה להשראת שכינה ולחיבור לעניין הא-לוהי הרוחני שבו.

את ההבדל בחשיבות בין הכלים הפנימיים לחיצוניים מוכיח ריה"ל מן הסדר בו נשאו הכהנים והלוויים את המשכן במדבר. החשוב ביותר הם הדברים המשמשים לעבודת המקדש היומיומית – "שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה" (במדבר ד, טז), והם ניתנו לאחריותו הבלעדית של אלעזר בן אהרן הכהן. אחריהם הכלים החשובים – "הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש אשר ישרתו בהם" (שם ג, לא), ואלה ניתנו למשפחה החשובה בבני לוי – בני קהת. בני גרשון נשאו את 'הכלים הרכים החיצונים' – "יריעות המשכן ואת אוהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה ואת מסך פתח אוהל מועד, ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר" (שם ד, כה-כו). ולבסוף בני מררי נשאו את 'הכלים הקשים' – "קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם" (שם ד, לא-לב).

התורה היא הלב והמנהיגים הם הראש, ורק על ידי שניהם יכולה האומה לפעול

המלך שואל את החבר (פיסקא כז): הארכת לתאר את האיברים הפנימיים וחשיבותם, אך לא דיברת על הראש שהוא העיקר. "הִפְלֵיתָ הֶחָבֵר בְּמַה שֶׁדִּמִּיתָ, אֶלָּא שֶׁהָרֹאשׁ וְחוּשָׁיו לֹא שָׁמַעְתִּי לוֹ דִמְיוֹן וְלֹא לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה".

עונה החבר: "אֱמֶת הוּא, שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַחָכְמָה מֻפְקָד בָּאָרוֹן, אֲשֶׁר הוּא בְמַדְרֵגַת הַלֵּב, וְהֵם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם, וְהִיא, הַתּוֹרָה, מִצִּדּוֹ, כְּמָה שֶׁאָמַר: "וְשַׂמְתֶּם אוֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְיָ" (דברים לא, כו), וּמִשָּׁם תֵּצֶאנָה שְׁתֵּי הַחָכְמוֹת: חָכְמַת הַתּוֹרָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ הַכֹּהֲנִים, וְחָכְמַת הַנְּבוּאָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ הַנְּבִיאִים, וְהֵם הָיוּ כְמוֹ הַיּוֹעֲצִים הַמַּכִּירִים וְהַמַּזְהִירִים הָאֻמָּה וְהַמַּזְכִּירִים וְהַכּוֹתְבִים, וְהֵם רֹאשׁ הָאֻמָּה".

המלך שואל על הראש אך החבר עונה לו על הלב. כבר אמר החבר לעיל (פיסקא כו) שהאיבר החשוב ביותר אצל האדם הוא הלב: "הַלֵּב אֲשֶׁר הוּא הַמַּחֲנֶה הָרִאשׁוֹן לַנֶּפֶשׁ, וְאִם תָּחוּל בַּמֹּחַ הוּא חוּל שֵׁנִי בְמִצּוּעַ הַלֵּב", ובתרגום אבן שמואל: 'הלב אשר הוא המשכן האמיתי של הנפש, ואם אמנם הנפש שוכנת גם במוח, אין זאת כי אם שכינת משנה באמצעות הלב'. כלומר, ריה"ל סבור, בניגוד לתפיסתו של המלך, שהלב הוא הוא האיבר החשוב באדם משום שבו שוכנת הנפש, ואילו הראש, המוח, הוא איבר משני בחשיבותו ללב, ובו שוכנים החושים של האדם. מכל מקום ודאי הוא שהאדם זקוק לשניהם, ועיקר מהותו הוא לב בשילוב עם ראש. הלב כמוקד החיים והנפש, והראש כמקור החושים והשליטה בגוף.

כאמור, הלב של המשכן הוא ארון הברית. בתוך הארון היו מונחות לוחות הברית, ועליהן כתובים עשרת הדיברות. כבר כתבו הראשונים (רס"ג, רש"י על שמות כד, יב, ועוד) שכל מצוות התורה כולן כלולות בעשרת הדיברות, ואם כן למעשה לא רק עשרת הדיברות מונחות בארון אלא כל התורה כולה מונחת בו.

התורה המונחת בארון מנהיגה את עם ישראל ואת העולם כולו בהנהגה כפולה: הן בדרך 'חכמת התורה' והערכים הנובעים ממצוותיה, והן בדרך 'חכמת הא-לוהות' – הנבואה, שמתוך עיסוק בתורה על כל רבדיה לומדיה מוכשרים וראויים לקבלת נבואה. מנהיגי 'חכמת התורה' הם הכהנים, שתפקידם ללמד את העם את חכמת התורה ולהורות להם את ההלכה, ומנהיגי 'חכמת הא-לוהות' הם הנביאים, המקבלים דיבור ומסרים ברוח הקודש. "וְהֵם הָיוּ כְמוֹ הַיּוֹעֲצִים הַמַּכִּירִים וְהַמַּזְהִירִים הָאֻמָּה וְהַמַּזְכִּירִים וְהַכּוֹתְבִים, וְהֵם רֹאשׁ הָאֻמָּה". הכהנים והנביאים הם ראש האומה, והתורה היא לב האומה.

תפקידו של הראש הוא לנווט ולנתב את הלב. בראש נמצאים החושים, העיניים, האוזניים, המוח, ועל ידי הכלים האלה נותן הראש הוראות ללב כיצד לפעול. התורה היא תמצית החיים, היא הדם הזורם בעורקים, היא הלב. התורה משפיעה על כל הכלים האחרים – על כוח הביטול של המזבח להיות על פי תורה, כי אם לא כן האדם יבטל עצמו לחלוטין כלפי הבורא, ויגיע לתוצאות נוראיות עד כדי ביטול הרצון לחיים. דבר דומה אנו רואים בתורת האיסלם, הדוגלת בהכנעה ובביטול הגמור של האדם והאנושות כלפי הבורא, ובעקבות כך חיי אדם קלים בעיניה. כמו כן כוח הדבקות והרצון להתקרב, אם הוא לא יונהג על פי תורה יכול האדם להתקרב ולהתלהב יותר מדי, וכפי שקרה לנדב ואביהו ביום חנוכת המשכן. ההלכה מונעת מן האדם לעבור גבולות מתוך התלהבות של קדושה. גם ערכים רוחניים כמו אמנות ומוזיקה ופסיכולוגיה – רק על פי הדרכה של תורה ניתן להשתמש בהם באופן חיובי ולא באופן שלילי. אם כן, התורה היא הלב, היא המקור לכל הכוחות כולם, אבל הראש הוא שמחליט איזה מאמץ הגוף צריך לעשות ולאן יש להזרים את הדם. מנהיגי האומה הם אשר צריכים להכריע ולהחליט כיצד על האומה לנהוג, וכיצד עליה ליישם את כוחותיה במציאות.

'חכם עדיף מנביא' – מהם היתרונות בדברי תורה על דברי הנבואה?

ריה"ל קובע שיש בעם ישראל הנהגה כפולה: כוהנים הנושאים את חכמת התורה, ונביאים הנושאים את חכמת הא-לוהות. שילוב של תורה ונבואה. משה רבנו הוא דמות אשר שילבה את שני מוקדי ההנהגה האלה בכל גודלם ועוצמתם: הוא היה מוסר התורה הבלעדי, והתורה אף נקראת על שמו – "תורת משה", ומאידך הוא גם היה גדול הנביאים, ונתנבא ברמה הגבוהה ביותר, 'באספקלריה המאירה' – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים לד, י). האבן עזרא מכנה את משה "נביא הנביאים וחכם החכמים" (שמות כג, כ). אמנם, גם אחרי מות משה המשיכה ההנהגה בעם ישראל להיות בידי נביאים, והם היו גם מוסרי התורה (כמבואר בהקדמת הרמב"ם ל'משנה תורה', בתחילתה), אך במקביל אליהם היו עוד נביאים רבים לישראל, ומכל מקום ההנהגה התורנית היתה בידי הכהנים.

אך זאת יש לדעת שבעוונותינו הנבואה נסתלקה מעם ישראל. תקופת הנביאים הסתיימה בימים שבין חורבן בית ראשון להקמת בית שני, וחגי זכריה ומלאכי היו הנביאים האחרונים. מאותו הזמן ואילך הנהגת האומה עברה באופן בלעדי לידי החכמים, וכדברי הגמרא (בבא בתרא יב ע"א, עיי"ש): "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים". בעקבות זאת קמו אנשי כנסת הגדולה והרחיבו את לימוד התורה שבעל פה, כדי להשלים את החיסרון שנוצר באופן ההנהגה של עם ישראל, וכן אמרה הגמרא (ברכות ח ע"א): "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

ביחס בין חכם לנביא קובעת הגמרא (בבא בתרא שם) באופן ברור: "חכם עדיף מנביא". ולכאורה הדבר תמוה, ובהשקפה ראשונה היה נראה כי אדרבה, נביא עדיף, שהרי הוא מקבל את דבריו באופן ישיר מהקב"ה, והוא מהווה צינור המעביר את דברי ה' שנאמרו לו עתה, וכיצד אפשר לומר שחכם עדיף ממנו? מדוע חכם המורה הלכה על פי מצוות התורה שניתנה בסיני עדיף על נביא המגלה לנו את דבר ה' שניתן לו? הדברים ודאי צריכים ביאור והעמקה.

נראה שיש להסביר זאת בשילוב של כמה יסודות ועניינים.

דברי הנביא גבוהים ורוחניים ולכן הם מעט מנותקים מן הפן המעשי

הנביא אכן מביא את דבר ה', אך הדברים הם גבוהים ומכוונים לבעלי רמה רוחנית גבוהה. הם מעט מנותקים מהמציאות הארצית, וממילא קשה לבני האדם לקבל את הדברים ולהפנים אותם. אנו רואים שבבית ראשון היו בעם ישראל נביאים רבים, אך הם לא הצליחו לשמור על הרמה הרוחנית של העם, ואנשי העם חטאו בעבירות החמורות ביותר. גם אליהו הנביא, שהתאמץ ופעל באמצעים שונים על מנת להשיב את העם בתשובה, נחל כישלון. לעומת זאת החכם מחובר יותר למציאות. ההלכה מדריכה את האדם כיצד לנהוג במציאות הארצית, בכל התחומים ובכל המצבים, והיא יותר מעשית וקרובה למחשבותיהם והנהגותיהם של בני האדם, על פי רמתם הרוחנית. מהבחינה הזאת חכם עדיף מנביא, והוא יכול להגיע עם צאן מרעיתו להישגים ולתוצאות גדולים יותר מאשר הנביא.

רעיון זה אנו מוצאים בדברי חז"ל (בבא בתרא עה ע"א), וכפי שביאר סבי זצ"ל: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". מצד אחד, ודאי משה רבנו גדול יותר מיהושע, וכשם שאור החמה גדול יותר מאור הלבנה, אך מאידך, אדם אינו יכול להסתכל בפני החמה ואורה שורף את עיניו, אך הוא יכול להביט באור הלבנה. משום כך, על אף גדולתו, לא זכה משה רבנו להכניס את עם ישראל אל הארץ, ואילו יהושע שהיה קטן ממשה רבנו זכה והנהיג את ישראל בכניסתם אל הארץ. לפעמים דווקא הגדלות והעוצמה גורמים לניתוק וחוסר יכולת להתחבר אל המציאות, וכדי להצליח להשפיע באמת צריך להנמיך את הגובה ואת העוצמה ולרדת מעט אל פני הקרקע.

דברי נבואה הם עוצמתיים אך הרושם שלהם נמוג לאחר זמן, מה שאין כן דברי תורה התמידיים

הבדל נוסף, בדומה לדברים הנ"ל, הוא במינון של הדברים ובמידת התמדתם. דברי הנביא בשם ה' הם חזקים ומרשימים, חוצבי להבות, ומשאירים רושם רב על השומעים, אך הם גם נמוגים ומתפזרים במהירות. אירוע רב רושם, גדול ומשמעותי ככל שיהיה, מאבד את השפעתו לאחר זמן, ואין לו קיום ממושך. לעומת זאת דברי תורה הם כמי השילוח ההולכים לאט, הם נאמרים בנחת, באופן תמידי, ומחלחלים בלב העם. גם דברי תורה הם דבר ה', ולומד התורה נפגש עם הקב"ה בכל פסוק ובכל הלכה, אך הדברים לא באים עליו בקולות וברקים ובאורות גבוהים אלא בנחת, לאט לאט, יום יום. דברים תמידיים יש להם קיום, ופירותיהם מובטחים לעלות ולפרוח לאחר זמן. מבחינה זו חכם עדיף מנביא, כי השפעתו לאורך זמן מובטחת.

הרב קוק: הנביא עוסק בכללים ואילו החכם עוסק בפרטים

הרב קוק (אורות, זרעונים, ב) ביאר את ההבדל בין חכם ונביא כהבדל בין הפרטים לכללים. הנביא קורא לערכים גדולים ולדברים ברומו של עולם. הוא שואף לצדק, לתיקון החברה, למיגור הרשע ולשלטון הגון. אך כיצד מגיעים לדברים הטובים האלה? כיצד חברה יכולה לתקן עצמה ולהפוך את עורה? האם לאחר קריאת הנביא תתהפך החברה ביום אחד ותהפוך לחברה מתוקנת? בוודאי שלא. כדי לתקן את האדם ולתקן את החברה זקוקים להדרכה של תורה, ולחינוך למצוות מגיל צעיר בכל שכבות החברה. התורה יכולה לגדל דורות של אנשים טובים ויראי שמים, על ידי חינוך למצוות ולמעשים טובים המורכבים מפרטים קטנים, וממילא החברה כולה תהפוך לחברה בריאה וטובה יותר. הערכים הגבוהים והגדולים, "הכללים", יכולים להתממש רק אם האזרחים יגדלו מקטנות על ערכים נכונים בכל אורח חייהם, וידקדקו ב"פרטים". חינוך כזה רק התורה יכולה להנחיל לציבור הרחב. חכם המחנך את הציבור בפרטים הקטנים סופו להצליח ולתקן אותם גם בכללים הגבוהים, והוא עדיף על נביא הקורא לתיקון הכללים מבלי שהוא עוסק כלל בפרטים.