פרק ל"ד

הטומאה

פיסקאות נח-סב

הרוחניות והגשמיות יכולים להתחבר ולהשפיע זה על זה, הן לחיוב והן להיפך, ואי ההתאמה יוצרת 'טומאה'

הרעיון העיקרי של 'העניין הא-לוהי', אותו ייסד ריה"ל, הוא הכנת האפשרות של חיבור מופלא בין גשמיות ורוחניות. א-להים מופיע בעולם דרך עם ישראל, ומשפיע עליהם שפע א-לוהי כאשר הם מכינים את עצמם לקבלו. במאמר ראשון (פיסקא מא, ועוד) למדנו שהעניין הא-לוהי מעלה אף את גופו של היהודי אל דרגות אשר הן למעלה מן הטבע, וגורם להצלחת עם ישראל באופן ניסי ומופלא. ריה"ל לימד אותנו על הקשר הבלתי אמצעי בין הנשמה הא-לוהית לגוף, הן אצל היחיד, הן אצל כלל ישראל, והן אצל העולם כולו. א‑להים נמצא בכל מקום ומְחַיה את הכל, אולם יש כלים במציאות שיש להם הכנה טבעית לקבלת הנשמה הא-לוהית בתוכם. ירידת התורה לעולם דרך עם ישראל הוכיחה כי החיבור בין גוף חומרי למציאות רוחנית הוא אפשרי.

הואיל וכן, מסתבר שכאשר הגוף אינו מכין עצמו כראוי למציאות הרוחנית שתשרה עליו, או כאשר האדם יורד מדרגתו הרוחנית – החסרון הרוחני משפיע על הגוף, והדבר מתבטא בו בדרכים שונות. הזיקה בין הרוחניות לגשמיות היא כה חזקה עד שהם משפיעים זה על זה – רוחניות בעצמה גדולה משפיעה לטובה על הגוף, ורוחניות חסרה ומקולקלת משפיעה להיפך. חסרון זה המתבטא בגוף נקרא 'טומאה'.

הטומאה נחלקת לשלושה סוגים, ובאה משלושה מקורות שונים

אמנם הטומאה היא תופעה גופנית, אך היא משליכה מייד על עניינים רוחניים. אדם טמא אינו יכול לאכול בקדשים, אינו יכול להיכנס לכל מקום שבקדושה – הוא מרוחק מן הקדושה, מרוחק מ'העניין הא-לוהי'.

הטומאה נחלקת לשלושה סוגים: א. טומאת מת. ב. המערכת המינית (נידה, זיבה, לידה). ג. מחלות (צרעת לסוגיה).

טומאת מת – מת עצמו הוא 'אבי אבות הטומאה', והוא מטמא כל מה שבא איתו במגע או נמצא בקירבתו, על פי ההלכות הידועות. מי שנוגע במת אף הוא טמא אלא הוא בדרגת טומאה פחותה, ומי שנוגע במי שנגע במת נטמא בדרגה פחותה ממנו.

נידה, זיבה, לידה – המערכת המינית של האדם, הן אצל הגבר והן אצל האישה, גורמת לטומאה. דם נידה או דם זיבה מטמא את האישה; זרע היוצא מגופו של הגבר מטמא את הגבר ואת האישה הבאה עמו במגע (טומאת קרי), וכשהדבר נשנה בתכיפות הטומאה חמורה יותר (טומאת זב); לידה של ולד מטמאת אף היא את האישה היולדת.

צרעת – נגעים בעור האדם המופיעים בצורה ובאופן מסוים – מטמאים, וכן נגעים המופיעים בבגד של אדם ובקירות ביתו – מטמאים.

חלוקה זו לשלושה סוגים אינה חלוקה חיצונית אלא חלוקה מהותית, וראיה לדבר היא שסוגי טומאה אלה נחלקים גם בדיניהם, ובמיוחד לעניין הרחקה מן המחנות[1]: טמא מת מורחק רק מן המחנה הפנימי, "מחנה כהונה" (מִפֶּתח עזרת ישראל ולפנים); זבין וזבות נדות ויולדות מורחקים מן המחנה האמצעי, "מחנה לויה" (הר הבית); מצורעים מורחקים אף מן המחנה החיצוני, "מחנה ישראל" (ירושלים).

הטומאה נוצרת ממקרים של מוות, של חידלון, של חוסר חיוּת. הרוחניות היא מקור החיים והחיים הם הבסיס לרוחניות

ריה"ל מציע הסבר כללי לעניין הטומאה, שנותן טעם אחד לכל סוגי הטומאה[2]:

"שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַצָּרַעַת וְהַזִּיבוּת תְּלוּיוֹת בְּטֻמְאַת הַמֵּת, כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל" (פיסקא ס). כלומר, המוות, החיסרון הגדול, הוא המקור לטומאה. מוות הוא הפסד, הוא הפסקת החיים, הוא הכיליון, ודווקא משום כך הוא הגורם הישיר לכל ענייני הטומאה.

כיצד רעיון זה מסביר את שלושת סוגי הטומאה?

טומאת מת – כמובן, אדם מת הוא הביטוי המוחשי ביותר להפסד הגדול של הפסקת החיים.

זבין וזבות נדות ויולדות – מערכת המין באדם אחראית על ההולדה והרבייה, ולכך היא נועדה. מערכת זו נועדה ליצור חיים חדשים, וכל פעולתה עוסקת בעניין זה. כאשר המערכת אינה מצליחה ליצור חיים יש כאן סוג של מיתה. הזדמנות של חיים שהוחמצה. "וְהַזֶּרַע הַנִּפְסָד כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בַעַל רוּחַ טִבְעִי מוּכָן לִהְיוֹת טִפָּה שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנָּה אֱנוֹשׁ, וְהֶפְסֵדוֹ כְנֶגֶד כֹּחַ הַחַיּוּת וְהָרוּחַ". משום כך זרע הנפלט מגופו של הגבר מטמא, משום שלאחר שנפלט הוא נפסד ואינו ראוי עוד להוליד. כמו כן, המחזור החודשי של האישה הבוגרת, המתבטא בדימום מן הרחם, הוא למעשה סיום כושל של תהליך הפריה: בכל חודש האישה 'מבייצת', כלומר, ביצית אחת שלה נפרדת מן השחלה ומגיעה אל הרחם, שם היא ממתינה להפריה על ידי זרע הגבר. סביב הביצית הממתינה מתעבית רירית שנועדה לסייע להשרשת הביצית המופרית ברחם. לאחר כשבועיים בהם הביצית אינה מופרית ולא מתבצעת השרשה, אזי רירית הרחם נושרת ומתפרקת, ונפלטת מן הגוף עם דם רב. אם כן, זב וזבה, נידה ובעל קרי טמאים משום שלא הצליחו להוליד, והחיים שהיו יכולים להיווצר אבדו מן העולם. ואם תאמר – מדוע לידה מטמאה את האישה, הרי לידה זוהי יצירת החיים הגדולה ביותר! לידה היא ההיפך המוחלט של מיתה וחידלון! על כך יש לומר שאמנם הולד יצא לאוויר העולם ונוצרו כאן חיים חדשים, אך מצד גופה של האם היולדת יש כאן חיסרון – היה בה גוף חי ועכשיו הוא חסר ממנה, ואם כן משהו בגופה מת.

צרעת – "וְהָאֵבֶר הַמְּצֹרָע כַּמֵּת". איבריו של המצורע הלוקים בנגע מאבדים את חיותם, הדם אינו זורם בהם והם נימוקים ונושרים ממנו, ר"ל. איברים אלה איבדו את חיותם והרי הם כמתים.

רעיון זה הוא רעיון נפלא. הוא מציב את הקדושה והרוחניות כמקור החיים, ואת הטומאה כניגוד להם. בית המקדש הוא מקור הקדושה והוא מקור החיים. הרוחניות מוסיפה חיים לעולם, ואדם רוחני הוא מחובר יותר לחיים. כדי ש'העניין הא-לוהי' יתגלה בעולם צריכים החיים להיות במלוא עוצמתם. "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו" (נדרים לח ע"א). במקום שאין חיוּת אין הרוחניות יכולה לשרות, ולשם מגיעה הטומאה. "אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (מדרש אגדה ויחי, מח). כוחות החיים במלוא עוצמתם הם ההכנה לרוחניות, ועל כן יש לדאוג לחזקם ולהבריאם כדי להיות מוכנים לקבל את השפע הרוחני. "כי באמת מרכז החיים הוא ההתעלות הרוחנית, אלא שאי אפשר שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקניינים החמריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת, כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי, חמרי, ויתר מכשירי החיים הכלליים" (הראי"ה קוק, מאמר "המספד בירושלים"[3]). החיבור בין החיים לרוחניות הוא הדדי, וכשם שאין רוחניות ללא חיים כך אין חיים ללא רוחניות.

אנו רואים כאן גם הבדל מעניין בין היהדות לשאר אמונות. הנוצרי כאשר הוא מת הוא מבקש שיבוא איש כמורה כדי שיהיה לצידו. ביהדות, לעומת זאת, כאשר אדם עומד למות אנו אומרים לכהן (הדמות הרוחנית הגבוהה ביותר) לצאת מן החדר כדי שלא יבוא לידי טומאה. אנו מעדיפים שהרוחניות תהיה רחוקה מן המוות ככל האפשר!

מי שרחוק מרוחניות אין הטומאה חלה עליו, ומי שנפשו אינה עדינה אינו מרגיש בטומאה

על פי הסבר זה אנו יכולים להבין היטב מדוע לגוי אין טומאה. גוי הנוגע במת אינו נטמא, וכן שאר הופעות הטומאה אינן משפיעות על מצבו. זאת משום ש'העניין הא-לוהי' אינו שייך בו, ומשום כך אין הוא גם מתרחק או מתקרב אליו.

"וְאֵינֶנּוּ מַשִּׂיג בַּהֶפְסֵד הַזֶּה לְרֹב דַּקּוּתוֹ אֶלָּא בַעֲלֵי הָרוּחוֹת הַדַּקּוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת הַחֲשׁוּבוֹת, הַמִּשְׁתַּדְּלוֹת לְהִדָּבֵק בָּאֱ-לֹהוּת וְהַנְּבוּאָה אוֹ בַחֲלוֹמוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַמַּרְאוֹת הַבְּרוּרוֹת" (פיסקא ס). גם היהודי לא בהכרח חש בטומאה הבאה אליו, אלא הוא צריך להיות בעל נפש עדינה ורוחנית. הטומאה היא כעין עכירות ולכלוך רוחני, ואפשר לחוש זאת בכלים רוחניים דקים. "וְעוֹד יֵשׁ עָם שֶׁיִּמְצְאוּ כֹבֶד בְּעַצְמָם בְּעוֹד שֶׁלֹּא רָחֲצוּ מִקִּרְיָם… ורֻבֵּנוּ מִשְׁתַּנֶּה מִקִּרְבַת הַמֵּתִים וְהַקְּבָרוֹת, וּמִתְבַּלְבֶּלֶת נַפְשֵׁנוּ זְמַן מָה בַּבַּיִת אֲשֶׁר הָיָה בוֹ מֵת, וּמִי שֶׁהוּא עַב הַטֶּבַע אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה לָזֶה" (שם). רוב העם מרגיש בבית הקברות הרגשה לא נעימה מבחינה נפשית (בלי קשר לאבלות או לצער על המת), אך יש כאלה שהדבר אינו משפיע עליהם בגלל שנפשם גסה יותר. ואל תתמה על דבר זה ואל תזלזל בו, שהרי גם בדברים טבעיים מצאנו שדברים עדינים עלולים להיפגע על ידי קלקולים עדינים: "וּכְבָר נֻסָּה שֶׁמַּפְסִידִים בְּמַגָּעָם הַדְּבָרִים הַדַּקִּים, כַּפְּנִינִים וְהַיֵּינוֹת". ריה"ל מספר לנו על עובדה מדעית מעניינת: אנשים שהם טמאי קרי מקלקלים במגעם במקרים בתנאים מסויימים פנינים ויין! זה לא משהו רוחני-מיסטי אלא עובדה מדעית-טבעית!

הסבר נוסף: ההלכה פרשׂה את חסותה על הטומאה ובכך היא מסייעת לאדם להתמודד מול כוחות שאין לו שליטה עליהם

ברצוני להציע הסבר נוסף לעניינה של הטומאה, על שלושת חלקיה השונים.

הטומאה והטהרה אינן כוחות נפרדים ואינן נלחמות זו בזו, אלא הן הטהרה והן הטומאה הן שתיהן חלק ממערכת אחת כוללת של התמודדות האדם עם העולם. האדם זקוק לשליטה על חייו. הוא מתמודד מול כל הכוחות בעולם וצריך למצוא את דרכו. הוא צריך להסתדר עם קשיי הקיום, הפרנסה, המשפחה, החברה, האמונה, הרוחניות, ולהמשיך להתקדם ולחיות באופן הטוב והנכון ביותר. זה לא קל, זאת התמודדות תמידית יום-יומית, אך האדם בדרך כלל מצליח למצוא שליטה ואיזון על חייו ולנהל אותם אל מול כל הקשיים.

אך הנה, ישנם שלושה תחומים בהם אין לאדם אפשרות להתמודד, והכוחות אשר מולו הם חזקים ממנו ואין לו שליטה עליהם:

התחום הראשון הוא המוות. מיום שנולד יודע האדם שימות, ואין אפשרות להתחמק מכך. גם האנשים הקרובים לו עלולים למות והדבר ישפיע עליו באופן קשה. עצם הידיעה הזו – שהמוות אורב בפינה וממתין לכל אדם, והוא עתיד לגדוע את מהלך חייו, את חלומותיו ואת שאיפותיו – יכולה להביא את האדם לידי ייאוש ואיבוד תוחלת. למי אני עמל?

התחום השני הוא היצרים המיניים, עימם מתמודד האדם יום יום, והם רוצים להפילו ולהכשילו. דם הנידה באישה וזיבת הקרי בגבר הם התזכורת התמידית לכך שמערכת זו אינה בשליטת האדם. זהו כוח טבעי עימו האדם מתמודד, והוא עלול להכשיל אותו בכל יום אל עבר פי פחת.

התחום השלישי הוא המחלות. אדם עלול ביום בהיר אחד לגלות שהוא או אחד מקרוביו חלה, ר"ל, ומשם מתחילה התמודדות נוראה. זהו כוח נורא שאין לאדם שליטה עליו, והוא נתון לכוחות טבעיים חזקים ממנו.

מול שלושת התחומים האלה אין לאדם שליטה, והניסיונות להתמודד מולם עלולים להביא את האדם לידי ייאוש ואיבוד עשתונות. על כן באה התורה ועוזרת לאדם 'להשתלט' על הכוחות האלה. גם הכוחות האלה נמצאים במערכת ההלכתית, גם הם חלק ממעגל החיים ויש לנו כללים כיצד יש לנהוג מולם. כאשר האדם נתקל באחד מן התחומים הקשים האלה הוא יודע בדיוק כיצד עליו לנהוג – הרי התורה מדריכה אותו! יש מציאות של 'טומאה' בעולם, של חוסר אונים, של עמידה חלשה מול כוחות איתנים, אך גם המציאות הזאת היא חלק מן המערכת הכוללת. התורה כביכול אומרת לאדם: אתה לא לבד! כולנו בעולם הזה מתמודדים עם כוחות אלה, "רבים שתו רבים ישתו" (ראה כתובות ח ע"ב), וכשבאים עליך צרות אלה עליך לנהוג כך וכך. הדברים עדיין בשליטתך ועליך לפעול באופן מדוייק בזמנים אלה על פי כללי ההלכה. ההלכה נותנת משמעות גם לדברים שהם לכאורה מחוץ לשליטתו של האדם.

וניתן להוסיף ולהעמיק ולומר עוד: תכונות נפשו של האדם גורמות לו שלא יהיה במצב סטטי. יום אחד הוא שמח ללא סיבה ולמחרת הוא מצוברח. יום אחד הוא מרגיש מוצלח ויום אחד הוא שוקע לעצבות ודיכאון. לכאורה נראה הדבר כקילקול, כהתנהלות לא בריאה. הנטייה היא לחשוב שצריך להיות כל הזמן בשמחה, כל הזמן ב"היי", וכך להתקדם ולהתעלות. אך באמת אין הדבר כך. אילו היה האדם במצב סטטי קבוע אזי היה קשה לו להתקדם ולעלות. אדרבה, האדם מורכב דווקא באופן של עליות וירידות, בהתנהלות של 'רצוא ושוב', ודווקא על ידי כך הוא מצליח לעלות ולשפר את מצבו. "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז), וכי למה שיפול? אלא כל נפילה היא הכנה לעלייה שתבוא אחריה. אי אפשר להיות כל הזמן במקסימום, להיות בשיא. אנו רואים זאת בכל תחומי החיים. למשל, בתחום הפרנסה. אדם יכול ל"ע להפסיד בעסקיו ולרדת מנכסיו, לשקוע בחובות, והדבר עלול להביא אותו לידי יאוש. אך לאחר זמן הוא שב ואוגר כוחות, מרים את ראשו ופותח דף חדש. אדם ל"ע נפטר לו אדם קרוב, הוא שוקע באבל ונראה כאילו עולמו חרב עליו, אך לאחר זמן מסוים הוא מצליח להתאושש ולהתרומם. אנו מכירים תופעה זו בעיקר בתחום הרוחני. יום אחד אנחנו מרגישים קרובים אל הקב"ה, מצליחים ללמוד תורה בעמקות, להתפלל בכוונה ובדבקות, ולמחרת מרגישים ריחוק והסתר פנים. זוהי מערכת בריאה בה האדם נופל וקם, וכאשר הוא מתרומם מן הנפילה הוא מצליח להגיע אף לגבהים שלא הצליח להגיע אליהם קודם.

אצל אנשים גדולים הנפילות הן אף גדולות יותר. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"א). מסופר על אנשים גדולים שהצליחו להגיע לגבהים רוחניים עצומים אך גם נפלו לדיכאונות ומשברים גדולים.

זהו התהליך של טומאה וטהרה, של התקרבות והתרחקות, של עלייה וירידה, וחוזר חלילה.

צרעת נובעת מסילוק שכינה מחמת עוונותיו של האדם. הכהנים מסוגלים להבחין בין נגע טבעי לנגע רוחני

הסברים אלה לעניין מהותה של הטומאה אכן מבארים היטב את עניינה ביחס לגוף האדם. ההתמודדות עם המוות, עם המחלות, עם מערכת המין והפריון – כל אלה שייכים לגוף האדם, אך כיצד נבאר את עניין "צרעת הבגד" ו"צרעת הבית"? כיצד יתכן שטומאה מופיעה בכליו של אדם או בביתו? שאלה זו שואל מלך כוזר בפיסקא סא: "וְנִשְׁאַר עָלַי צָרַעַת הַבַּיִת וְהַבֶּגֶד" – את זה עדיין לא הבנתי מתוך דבריך!

מסביר החבר: צרעת המופיעה בבגד או בקירות הבית היא ביטוי של סילוק שכינה. כל זמן שהשכינה נמצאת בישראל היא נותנת חיוּת וחיוניות. השפע הא-לוהי המשפיע על הנשמה – משפיע גם על הגשמיות, ואין הוא משפיע רק על גוף האדם אלא אף על כליו ואף על ביתו: "כִּי זֶה מֵחֻקֵּי כֹּחוֹת הַשְּׁכִינָה, כִּי הָיְתָה בְיִשׂרָאֵל בְּמַעֲלַת הָרוּחַ בְּגוּף הָאָדָם, מוֹעִילָה אוֹתָם הַחַיּוּת הָאֱ-לֹהִית וְנוֹתְנָה לָהֶם זִיו וְהָדָר בְּגוּפוֹתָם וּבִתְכוּנוֹתָם וּבְמִשְׁכְּנֵיהֶם". אך כאשר השפע הא-לוהי מסתלק אף הגשמיות חסרה ומתקלקלת:

וּבְעֵת שֶׁמִּתְרַחֶקֶת מֵהֶם, מִסְתַּכֶּלֶת עֲצָתָם, וְיִתְכַּעֲרוּ גוּפֵיהֶם, וְיִשְׁתַּנֶּה יָפְיָם, וּכְשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת מִיחִידִים נִרְאֶה עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ סִמַּן הִתְרַחֵק אוֹר הַשְּׁכִינָה מִמֶּנּוּ" (פיסקא סב). אם כן, צרעת הבגד וצרעת הבית הן סימן חיצוני לכך שהשראת השכינה נסתלקה מאדם זה, ושוב אין הוא נמצא בהופעתו השלֵמה. סילוק שכינה היינו טומאה, כי הטומאה תופסת מקום היכן שהקדושה והרוחניות מסתלקות.

מאיזו סיבה השכינה מסתלקת ומגיעה טומאת הצרעת? מחמת העוונות. "וְהָיָה מִמּוֹפְתֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁיֵּרָאֶה הֶחָרוֹן הַמְעַט עַל הָעֲוֹנוֹת לְעִתָּם בַּקִּירוֹת וְהַבְּגָדִים, וְכַאֲשֶׁר יֶחֱזַק הָעִנְיָן יֵרָאֶה בַגּוּפִים עַל מַדְרֵגוֹת מִן הַֹחֹזֶק וְהַחֻלְשָׁה" (פיסקא נח). על עוונות קלים הצרעת מופיעה רק בבגד או בבית, ועל עוונות קשים יותר מופיעה הצרעת בגוף עצמו (חז"ל לימדו אותנו שצרעת הגוף באה על לשון הרע).

הואיל והצרעת המטמאת המופיעה בבית או בבגד או בגוף נובעת מפגם רוחני, יש להבחין היטב בינה לבין סימני צרעת שונים שהם מחלה טבעית בגוף או בבגד או בקיר, הנובעים מפגמים טבעיים וזיהומים שונים. כיצד נבחין ביניהם? "וְהַכֹּהֲנִים מָעֳמָדִים לַחָכְמָה הַזֹּאת הַדַּקָּה, לְהַכִּיר מַה מִּמֶּנָּה אֱ-לֹהִי… וּמַה מִּמֶּנּוּ מִזְגִּי, מִתְיַשֵּׁב וּבִלְתִּי מִתְיַשֵּׁב, וְהִיא חָכְמָה מֻפְלָאָה הִזְהִיר עָלֶיהָ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ בְּמַה שֶׁאָמַר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"" (שם). הכהנים, שהם אנשים רוחניים, הם מסוגלים להבחין ולהרגיש האם הנגע העומד לפניהם הוא נגע טבעי או נגע רוחני.

האדם נוכח בכל המרחב סביבו ואינו כלוא רק בתוך גופו

כיצד יתכן שסילוק רוחניות מן האדם משפיעה גם על ביתו וכליו? אלא באמת מכאן אנו רואים מהו אדם. אדם איננו נמצא רק במגבלות גופו, אלא יש לו נוכחות והתפשטות על סביבתו. אנו רואים זאת בהלכה גם לעניין טומאת מת. כאשר אדם מת תחת קורת גג – באוהל – ההלכה היא שכל בני האדם וכל הכלים הנמצאים באוהל נטמא אף הוא, על אף שלא באו במגע עם המת. מדוע? משום שהאדם נמצא בכל סביבתו ולא רק בתוך גופו. מעין מה שאמרו בהלכות קניינים "ארבע אמות של אדם קונות לו", או כמו שמצאנו בהלכות שבת שגם במקום בו אסור לאדם ללכת, מכל מקום יש לו ארבע אמות לכל רוח. כלומר, האדם מתפשט אל מחוץ לגופו ואין הוא מוגבל רק אליו.

ואכן, אפשר לחוש בעניין זה גם בעיני בשר. אדם עם עין בוחנת יכול לעמוד על אופיו של אדם לפי מראה ביתו. בית נקי ומסודר מעיד על בעלת הבית החרוצה שבו; בית 'מבולגן' מעיד על ההיפך…; בית עם ציורים וחפצי אומנות מעיד על נשמה של אמן; בית מלא ספרים מעיד על בעל בית שרוצה להיות קשור לתורה ולחכמה; וכהנה וכהנה. גם בכניסה לְחנות אתה מייד יכול להרגיש את 'רוחו' של בעל המקום, אם העובדים במקום חייכנים ורגועים או אם הם סרים וזועפים. אין זאת אלא שהאדם מטביע את חותמו על סביבתו, והוא נוכח בכל המרחב ולא רק בתוך גופו.

ישנה השפעה הדדית בין גוף ונפש, וכשיש מצוקות נפשיות הגוף סובל מתופעות פסיכוסומטיות

ואל תתמה כיצד יתכן ששינוי רוחני משפיע על גופו של אדם, שהרי אנו רואים כיצד שינוי רגשות פנימי משפיע מייד גם על גופו של האדם: "וּכְשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת מִיחִידִים נִרְאֶה עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ סִמַּן הִתְרַחֵק אוֹר הַשְּׁכִינָה מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה הִתְרַחֵק הָרוּחַ פִּתְאוֹם בַּעֲבוּר פַּחַד אוֹ דְאָגָה מְשַׁנּוֹת הַגּוּף" (פיסקא סב). אדם שמפחד גופו מגיב בהתאם – שערותיו סומרות, עצמותיו רועדות, דופק הלב הופך למהיר, הפה מתייבש, פניו מחווירות. אדם שדואג לאורך זמן לוקה במחלות פנימיות שונות, כגון אולקוס, כאבי פרקים, כאבי גב. לעיתים קרובות בדיקות רפואיות לא מצליחות לאתר את מקור הכאב ומקור המחלה, משום שבאמת המקור שלהן הוא נפשי פסיכולוגי ולא בעיה פיסית. ההשפעות ההדדיות של גוף ונפש, הידועות היום כתופעות פסיכוסומאטיות, היו ידועות כבר בימי ריה"ל, ועל ידי כך הוא מסייע לנו להבין כיצד קלקולים רוחניים משפיעים על גוף האדם ועל סביבתו.

[1] ראה רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ג.

[2] ריה"ל, כדרכו בקודש, נזהר מלקבוע בהחלטיות שזהו הטעם ואין בלתו, ואין הוא מכריע אלא רק מעלה זאת כאפשרות להוסיף הבנה.

[3] "המספד בירושלים" הוא תמצית נאום שנשא הראי"ה קוק זצ"ל בעצרת פומבית ביפו, ב"שבעה" לפטירתו של ד"ר בנימין זאב הרצל, בחודש תמוז שנת תרס"ד.