פרק כ"ו

ארץ ישראל מרכז העולם

פיסקאות יז-יח

 ריה"ל מדגיש את החוויה ואילו הרמב"ם מדגיש את השכל וההגיון

כבר הסברנו שישנה מחלוקת עקרונית בין גישת ריה"ל לגישת הרמב"ם בעניין האמונה. הרמב"ם מדגיש יותר את הצד השכלי ההגותי, ואילו ריה"ל מדגיש יותר את הצד החווייתי. אמנם ודאי, גם ריה"ל הוא הגיוני ושכלי, והוא אף מדגיש בכל מקום כי לא יתכן שהאמונה תסתור את השכל, אך לשיטתו הקשר של האדם עם א-להים מתבסס בעיקר על קשר חווייתי. מאידך, גם לרמב"ם חשובה החוויה ומהווה בסיס לאמונה, אך תחילת אמונתו של האדם מתבססת על השכל ורק אחר כך הוא נפגש עם א-להים בדרך החוויה.

הרמב"ם תיאר את מפגשו של אברהם אבינו עם הבורא כך: תחילה הוא התבונן בינו לבינו והבין שאי אפשר שיהיה העולם בלא בורא ומנהיג, ועל ידי כך התקרב בשכלו אל הא-להים ופגש בו, עד שלבסוף זכה ונגלה א-להים אליו בהתגלות ישירה. קודם השכל וההיגיון ורק אחר כך החוויה והנבואה. אצל ריה"ל מצאנו שכאשר נשאל במה הוא מאמין ענה שהוא מאמין בא-ל שהוציא אותנו ממצרים. שם נפגשנו בו באופן בלתי אמצעי, על ידי החוויה, וזהו הבסיס לאמונה השכלית שנבנתה על גביה.

גם בעניין היחס למצוות וביאורן בא לידי ביטוי ההבדל בין הגישות. הרמב"ם מדגיש את הצד ההגיוני של המצוות ומשמעותן, ולפעמים רואה במצוות מסוימות אמצעי להשגת מטרה רחבה יותר, כמו הרחקה מעבודה זרה וכדומה, ואילו ריה"ל נותן מקום גדול יותר לצד החווייתי, ונותן לכל מצוה משמעות עצמית.

למשל, מדוע נצטווינו לשמור את השבת? הרמב"ם יאמר לך שזוהי מצוה שנועדה לזכור את יציאת מצרים ואת בריאת העולם. ריה"ל יאמר לך שיש בזמן המיוחד של שבת מציאות של קדושה. אורות מיוחדים שצדיקים יכולים לחוש בהם. זהו יום רוחני ומיוחד, ולכן אנו מצווים בו במצוות מיוחדות. וכן על זו הדרך במצוות רבות.

היום היינו אומרים שריה"ל הוא יותר 'מקובל' ויותר 'חסידי', ואילו הרמב"ם מצטייר כיותר קר ויותר 'ליטאי'.

גם הרמב"ם רואה בארץ ישראל עניין מרכזי ומהותי, כמעט מיסטי

אך הנה, במצוה אחת נפגשים ריה"ל והרמב"ם – מצות קידוש החודש, ושניהם מסבירים אותה באופן שנראה ממש מיסטי. נביא את דברי ריה"ל כאן, ולאחריו את דברי הרמב"ם בספר המצוות.

אומר ריה"ל (פיסקא יז): "אָמַר הַכּוּזָרִי: בַּסֵּדֶר הַזֶּה רָאוּי שֶׁיֵּרָאֶה כְבוֹד ה'. עם ששומר תורה ומצוות שניתנו מאת הא-להים, ואת מועדי ה' המיוחדים והמצוות המיוחדות להם, בארץ בה ה' משרה את שכינתו – ראוי שיתגלה בקרבו כבוד ה' באופן הגדול ביותר.

(פיסקא יח): "אָמַר הֶחָבֶר: הֲלֹא תִרְאֶה אֵיךְ קִבְּלָה הָאָרֶץ שַׁבָּתוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "שַׁבַּת הָאָרֶץ", "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיי", וְלֹא נָתַן רְשׁוּת לְמָכְרָהּ לִצְמִיתוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ"". הארץ הזאת מיוחדת והיא ארץ ה', ולכן יש להקפיד על המצוות המיוחדות שלה, כמו שמיטה, ואי מכירת הקרקע לצמיתות. כלומר, אל תחשוב שמצות השמיטה היא כדי שהאדם ינוח מעבודתו, ויקדיש שנה אחת כל שבע שנים ללימוד תורה ולרוחניות, כדי שלא ישקע בעבודת האדמה. זוהי אינה מצוה שכלית עם תועלת מסוג זה, אלא זוהי מצוה רוחנית מהותית. הארץ הזאת היא קדושה, ולכן יש לנהוג בה באופן מיוחד. הארץ צריכה מנוחה, וכביכול המצוה היא על הארץ ולא על האדם. יתכן ובפיסקא זו, מלבד מצות השמיטה, ריה"ל רומז גם למצות השבת הרגילה ('שבת בראשית'), ואומר שיש לשבת בארץ ישראל מהות מיוחדת. בעניין טעם מצות השמיטה יש הבדל בין הרמב"ם וריה"ל, וכמו שהסברנו לעיל.

אך כאן מוסיף ריה"ל ואומר לכאורה דבר סתום: "וְדַע, כִּי שַׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' אָמְנָם הֵם תְּלוּיִים בְּנַחֲלַת ה'". ודאי ששבתות ה' – השמיטה – תלויה בארץ ישראל ואין לה משמעות במקום אחר, אך מה הכוונה שמועדי ה' תלויים בנחלת ה'? וכי החגים והשבתות הם מצוות התלויות בארץ? וכי אין חובה לשמור שבת ולחגוג חד בחוץ לארץ? הרי מושג ה'זמן' אינו תלוי מקום מסויים, והוא קיים בכל מקום, ובוודאי יש חיוב לשמור על ענייני הזמן בכל מקום!

ואכן, לכאורה דברי ריה"ל אינם מובנים כשהם עומדים לעצמם. בהמשך יסביר ריה"ל שארץ ישראל היא מרכז העולם, ועל פי מיקומה יש לקבוע את 'קו התאריך' (כפי שנבאר בהמשך). אך מלבד עניין קו התאריך, נראה לומר שמסתתר כאן עניין נוסף. כדי להבין את עומק דברי ריה"ל אנו זקוקים לדברי הרמב"ם בספר המצוות, שם הוא אומר דברים מפתיעים, ובאופן מסוים הם אף חורגים משיטתו הכללית בכל מקום.

וכך כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנג): "מצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש, כמו שבת בראשית שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי עד כשתיראה לכל איש ואיש הלבנה שיקבע היום ההוא ראש חדש… אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד, ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראייה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול, כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש". כלומר, מצות קידוש החודש אינה מצוה המוטלת על היחיד, אלא זוהי מצוה המוטלת על בית דין הגדול הנמצא בארץ ישראל, ורק הוא יכול לקדש חודשים ולעבר שנים. משום כך אין לנו היום אפשרות לקדש חודשים על פי הראייה (על פי עדות עדים שראו את הלבנה), אלא אנו מנהלים את לוח החודשים והשנים על פי חשבון שקבעו לנו חז"ל.

ומוסיף ואומר הרמב"ם: "ודע, שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד. אלא בעת הצורך ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא, כמו שהתבאר בתלמוד (ברכות סג ע"א; יבמות קכב ע"א)". כלומר, לא רק 'קידוש החודש' אפשר לעשות רק בבית דין הגדול, אלא גם את החשבון הקבוע לכל השנים בהן לא מקדשים חודשים על פי הראייה אפשר לעשות רק בארץ ישראל (או בשעת הדחק בחוץ לארץ על ידי חכמים שנסמכו בארץ ישראל).

"ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה, לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העיבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה". כלומר, אל תחשוב שאנחנו היום עושים את חשבון לוח השנה וקובעים מתי יהיה ראש חודש ומתי תהיה שנה מעוברת, ולפי זה אנחנו קובעים היום את זמנם של החגים. אנחנו בסך הכל מיישמים את הכללים שקבעו לנו חז"ל בזמן שבית דין הגדול היה קיים. הם קבעו את הלוח, והם קבעו את הכללים על פיהם יש לעשות את החשבון. אלמלא היו עושים כן לא היינו יכולים לעשות זאת היום בעצמנו, כי המצוה הזאת, כאמור, תלויה דווקא בבית דין הגדול.

וכאן זורק הרמב"ם 'פצצה' מפתיעה: "ואני אוסיף לך באור. אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל ייעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל (הרמב"ם מבין שאם אין יהודים בארץ ישראל זוהי מחיית עם ישראל!), ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים (ישעיה ב,ג; מיכה ד, ב)". כלומר, אילו ח"ו יקרה מצב בו לא יהיו כלל יהודים בארץ ישראל, יתבטל הלוח אותו קבעו לנו בית דין הגדול שבארץ ישראל. בית הדין הגדול קובע את דיניו ליהודים החיים בארץ ישראל, ומכוחם של היהודים בארץ ישראל נוהגים בזה גם היהודים החיים בחוץ לארץ. לו יצוייר שלא יהיו יהודים, חלילה, בארץ ישראל, תיפסק הוראתו של בית דין הגדול, ולא נוכל לקיים את החשבון של הלוח בחוץ לארץ (וראה גם דבריו בהלכות קידוש החודש ה, יג).

הרמב"ם מלמד אותנו שיש קשר הדוק בין ארץ ישראל לקדושת הזמן, וממילא הוא מלמד אותנו את מרכזיותה וחשיבותה הגדולה של ארץ ישראל. הרמב"ם מכנה זאת "שורש גדול מאוד משורשי האמונה"!

על פי דברי הרמב"ם האלה נוכל להבין עתה מה שכתב כאן ריה"ל: "וְדַע, כִּי שַׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' אָמְנָם הֵם תְּלוּיִים בְּנַחֲלַת ה'". מציאות היהודים בנחלת ה', בארץ ישראל, היא הגורמת להשראת השכינה שם, והופכת את המקום לקדוש, וקדושת המקום משפיעה על קדושת הזמן. קדושת הזמן יונקת מקדושת המקום ושואבת ממנה את כוחה, ואם חלילה סרה הקדושה מן המקום ממילא סרה גם קדושת הזמנים. ניתן להבין זאת גם בסברה, שהרי 'מקום' הוא עניין ממשי-פיזי, ואילו ה'זמן' הוא עניין מופשט, ומסתבר לומר שהמופשט יונק את כוחו מן הממשי.

ברעיון זה מצאנו זהות בין ריה"ל ובין הרמב"ם.