פרק טו

 מעמד הר סיני ושאלת ההגשמה

 פיסקאות פז-צא

 חשיבותו של מעמד הר סיני אינה רק בעצם קיומו אלא הוא העניק לעם ישראל דרגה מיוחדת

מלך כוזר החל את מסע החיפוש שלו בעקבות החלום שחלם, והוא מחפש את הקשר בין א-להים והאדם. הוא שומע מהחבר על מעמד הר סיני, שהיה אירוע היסטורי מכונן בתולדות האנושות ובתולדות עם ישראל, בו הגיע הקשר בין א-להים ואדם לשיא שאין כדוגמתו, ובו דיבר א-להים לבני אדם רבים מאוד. אמנם, כבר כתבנו לעיל שריה"ל, בניגוד לרמב"ם, אינו מעמיד את עיקר האמונה היהודית על מעמד הר סיני, ועבורו החוויה העיקרית היא מצד הטיפול וההשגחה של הקב"ה בעם ישראל במהלך ההיסטוריה (ראה פיסקה יא). אך גם לשיטת ריה"ל מעמד הר סיני תופס מקום חשוב מאוד, והוא נועד להוכיח לעם ישראל כי א-להים אינו רק מלווה את האדם ומסייע לו, אלא הוא אף מדבר עם האדם ומתגלה אליו, והאדם מסוגל להגיע לדרגת נבואה, על אף שההתחברות בין הא-להים הרוחני לבין האדם הגשמי נראית כדבר שאיננו אפשרי כלל (ראה פיסקה פז).

גם מפסוקי התורה, במקומות שונים, עולה החשיבות הגדולה של מעמד הר סיני. נעיין מעט בפסוקים בפרשת דברים (ד, ה-י), פסוקים אותם מקדים משה לפני שהוא מתאר את מעמד הר סיני עצמו:

"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי, אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".

משה אומר לעם ישראל כי עליהם לשמור את החוקים והמשפטים אשר כתובים בתורה "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים… ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". יש לדעת כי בלשון התורה 'חכם' אינו אדם שלמד ויש לו ידע רב, אלא 'חכם' הוא אדם שמסוגל להגיע להשגות חדשות, יש לו רעיונות חדשים, הוא משיג בשכלו הבנות עמוקות. 'נבון' הוא אדם היודע לתרגם ולהעביר את החכמה שהשיג אל עולם המעשה ומהי החכמה והתבונה של עם ישראל? "כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו" – כלומר, החכמה הזאת וההשגה הזאת היא היכולת להיות קרובים לא-להים, וזהו העניין הא-לוהי שעליו מדבר ריה"ל, הנותן ליהודי את היכולת להתחבר עם א-להים ועם העולם. את היכולת הזאת קיבל עם ישראל במעמד הר סיני – "יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב".

הדיבור במעמד הר סיני נראה כהגשמה וסותר את ההבחנה בין רוחני לבין גשמי

אך עדיין, מעמד הר סיני יוצר בעיה אמיתית של הגשמה: כיצד יתכן שא-להים, שהוא עליון למעלה מכל תפיסה, מדבר עם אדם גשמי כְּדַבֵּר איש אל רעהו? אין לך הגשמה גדולה מזו! אם א-להים מדבר והאדם שומע באוזניו הרי זה סימן שהכל נעשה בכלים גשמיים, ומי שמבין את מהותו של א-להים אינו יכול להבין כיצד עניין כזה יתכן. זה משולל הגיון לחלוטין! האם כדי לבסס את האמונה אנו נאלצים לוותר על ההיגיון? האם החוויה הנפלאה שעברנו מונעת מאיתנו לחשוב באופן שכלי?

הגשמת הא-להים אינה הגיונית ואף התורה מזהירה מפניה, ולכן לא יתכן שהיתה הגשמה באותו מעמד

כדי לענות על שאלה זו מציג החבר כמה יסודות ועקרונות:

ראשית, לא יתכן שהאמונה תסתור את השכל. "חָלִילָה לָאֵל מִן הַשֶּׁקֶר וּמַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַרְחִיק אוֹתוֹ וִישִׂימֵהוּ שֶׁקֶר". גם השכל וההיגיון של האדם הם א-לוהיים, וניתנו לאדם ככלי לחיות עמו ולהתקרב בו לא-להים, ולא יתכן שהחויה הא-להית תבוא בסתירה לשכל הא-להי (וכבר הרחבנו בזה לעיל). אם השכל מכריח שהדבר הוא שקרי ולא מציאותי אז הוא לא תורה, כי התורה לעולם אינה באה בסתירה לתפיסת השכל וההיגיון.
הגשמת הא-להים סותרת את כל ההנחות הפילוסופיות הבסיסיות, והיא אינה מתיישבת עם ההיגיון, ועל כן לא יתכן שהאמונה היהודית תתבסס על הגשמה, ולא יתכן שבמעמד הר סיני היתה הגשמה מכל סוג שהוא.

בנוסף לכך, התורה עצמה מזהירה על ההגשמה ואוסרת אותה, ואזהרה זו באה בדגש מיוחד דווקא בעניין מעמד הר סיני! בעשרת הדיברות עצמן, שנאמרו באותו מעמד, לאחר הציווי על האמונה בא האיסור של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל", כלומר איסור ההגשמה. גם בפסוקים בספר דברים, שהזכרנו לעיל, בהם משה רבנו מתאר את מעמד הר סיני, הוא מייד מוסיף את האזהרה (ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש".
אם כן, גם מכוח פסוקי התורה אנו לומדים שאין במעמד הר סיני עצמו הגשמה, אך הואיל ובאמת יש בו אפשרות להביא אנשים לידי טעות על כן צריכה היתה התורה להזהיר עליו באופן מיוחד.

המציאות מורכבת מעניינים רוחניים, והאדם עצמו אינו גשמי בלבד אלא מונע על ידי רוח רוחנית

דע לך שהחילוק בין גשמיות לבין רוחניות הוא לא כל כך פשוט. שא סביב עיניך וראה את המציאות סביבך, האם כל אשר אתה רואה הוא רק עניינים גשמיים? ראה, למשל, את האדם העומד מולך ומדבר עמך, האם אתה יכול לומר שהוא כולו גשמי? בוא ננסה לחשוב, איזה חלק מן האדם הזה מדבר אליך – הפה והלשון שלו? אלה ודאי רק כלי המעשה. המוח והשכל שלו? אף אלו הם רק כלי מעשה בעזרתם הוא מחליט איך לומר וכיצד. אין זאת אלא הרוח שבו, הממלאה את גופו חיוניות ומניעה את כל ישותו – 'רוח ממללא'. האדם איננו גשמי בלבד אלא יש בו כוח רוחני המניע אותו, איזשהו כוח בלתי נתפס, משהו עליון. לרוח הזאת אין גוף והיא אינה תופסת מקום, ואי אפשר לתאר אותה אלא רק בתיאורים רוחניים בלבד.

עניין הרוח באדם באה לידי ביטוי בכמה אופנים. אנו רואים במציאות היאך בני אדם עומדים בקשיים נוראיים, ומצליחים לשרוד כנגד כל הסיכויים. אין זאת אלא רוח גדולה שמפעמת בקרבם, ויש לכך דוגמאות אין ספור. לעיתים אנו שומעים על 'נס רפואי', איך אדם מצליח לחיות ולתפקד כנגד כל הסיכויים, והרופאים מודים שאי אפשר להסביר את הדברים בכלים גשמיים, אלא זוהי ודאי רוח האדם שמצליחה להחיות ולהפעיל את האדם בתנאים קשים. גם בהלכה עניין זה בא לידי ביטוי. למשל, בעניין טומאת מת. כידוע, אדם מת מטמא את כל מי שנוגע בו או נושא אותו, כמו כל הטומאות האחרות. אך בטומאת מת יש חידוש – אדם מת מטמא באוהל, אף בלא נגיעה. כביכול האדם המת ממלא את כל הבית, הוא אינו נשאר מוגבל בגופו בלבד אלא הוא ממלא את כל חלל הבית. אין זאת אלא שאנו רואים את האדם כעניין שהוא מעבר לגוף עצמו. יש כאן ישות ומציאות שיוצאת מגבולות הגוף. עניין דומה אנו רואים ביחס לכוח הדיבור של האדם. לדיבור של אדם יש משמעות, בדיבור בלבד הוא הופך חולין להקדש, ודיבור של לשון הרע הופך את האדם למצורע. אין זאת אלא שאדם אינו מוגבל רק לגופו אלא הוא עניין גדול הרבה יותר.

אם כן, המציאות עצמה אינה רק מה שאנו רואים בעיני הבשר שלנו, אלא יש בה עניינים רוחניים. האדם עצמו אינו רק גשמי אלא עיקר החיות שבו היא רוחנית – ממילא לא קשה להבין שא-להים עצמו אינו גשמי אלא רוחני, והקשר בין א-להים לבין האדם נעשה בעיקר באמצעים רוחניים.

במעמד הר סיני לא היתה הגשמה. א-להים לא דיבר בעצמו אלא ברא כוח דיבור מיוחד לאותו אירוע

אחרי כל זאת, סוף סוף שמענו באוזנינו דיבור א-לוהי, "קול דברים אתם שומעים", ודיבור הנשמע באוזני האדם הוא עניין גשמי, והיאך יתכן לומר שא-להים דיבר בקול גשמי אותו יכול האדם לשמוע?
התשובה לכך היא תשובה שכלית פשוטה, והיא דומה לדברים שכתב הרמב"ם בעניין זה במורה נבוכים: כשם שא-להים ברא את העולם הגשמי כולו, כך הוא ברא את הכוח שדיבר במעמד הר סיני. לא א-להים מדבר בסיני אלא כוח דיבור שנברא לאותו אירוע. בדיוק כמו לוחות הברית שנבראו כדי להינתן באותו מעמד. היום קל לנו יותר להבין: אנו מכירים קלטות ומכשירים המשמיעים קול, אם כן נדמיין לעצמנו שא-להים ברא מכשיר או כוח המפיק קול, אך אין זה דיבור של א-להים עצמו.

הבריאה הראשונית היתה בריאה של רעיון מופשט, שהלך והשתלשל והשתכלל עד שנוצר העולם הגשמי

מאחרי תירוץ זה מסתתרת תפיסה רחבה ותורה שלמה, שהשתמשו בה הפילוסופים, בעיקר אפלטון ב'תורת האידיאות' ותלמידיו, ואף חכמי הקבלה נקטו גישה זו וכינו אותה 'סדר השתלשלות'.

ננסה להסביר עניין זה בפשטות: אם נסתכל על סלע המונח על האדמה. מי ברא את הסלע הזה? ודאי שהוא נברא על ידי א-להים. אך האם א-להים ברא את הסלע הזה עצמו, יש מאין, או שמא הוא ברא משהו מופשט שהביא לידי בריאת הסלע? בקריאת פסוקי התורה נראה כאילו הבריאה נעשתה באופן מיידי, "ויאמר א-להים יהי אור – ויהי אור", אמר ועשה. אמנם לתפיסה פילוסופית זו א-להים לא ברא עניינים גשמיים באופו מיידי, אלא ברא תחילה רעיון, מחשבה, אידיאה, והמחשבה הזאת הלכה והשתכללה ועברה כמה שלבים, עד שבסופו של דבר התגשם ממנה דבר מציאותי גשמי. את השלבים הבאים לא עשה א-להים עצמו. משל למה הדבר דומה? לבניין יפה ומשוכלל העומד לתפארת. מי בנה את הבניין? הנה ידוע שכדי להקים בניין יפה ומשוכלל ישנם כמה שלבים. ראשית ישנו יזם שבראשו עלתה המחשבה הראשונה להקים כאן את העיר. זו ודאי חכמה. אחר כך נרקמת 'תוכנית אב' כיצד תיראה העיר באופן כללי, אחר כך נעשית תוכנית מפורטת יותר למראה העיר, חלוקה לשכונות, לרחובות וכו'. לבסוף ישנה תוכנית לבנות את הבית המסויים הזה במקום הזה. אדריכל משרטט את התוכנית של הבית ומעביר אל הקבלן, הקבלן מעביר אל מנהל העבודה, ומנהל העבודה מדריך את הפועלים כיצד לבנות בדיוק כל פרט ופרט בבית. אם כן, מי בנה את הבית – הפועלים או מנהל העבודה או הקבלן או האדריכל, או שמא היזם שחשב על הרעיון לבנות כאן עיר?

תפיסה זו יוצרת קושי, כי היא כביכול מרחיקה את א-להים מן העולם. לפי זה אפשר לחשוב שא-להים ברא רק איזשהו רעיון התחלתי ואין לו קשר עם המשך ההשתלשלות כולה. אך באמת אין הדבר כן, וריה"ל בא ללמד אותנו שיש קשר בין א-להים ובין הבריאה. נדמיין לעצמנו שישנו מעין אור שיורד למטה ובכל שלב מתלבש עליו איזשהו מסך כדי שיוכל להתגשם ולהתממש, וכך שלב אחר שלב מתכסה האור במסכים, עד שהוא יורד למטה לארץ. האדם הגדול עם הנשמה הגדולה מצליח לראות את האור מבעד למסכים.