פרק לח

עומק טעמן של המצוות

פיסקאות י-יא

"החסיד" של ריה"ל איננו גדול הדור אלא הוא היהודי הפשוט והרגיל

"החסיד" של ריה"ל אינו יחיד סגולה ואינו 'גדול הדור', אלא זוהי דמותו של היהודי הפשוט, הרגיל. תיאור "החסיד" זוהי הנהגה לכולם ולא רק הנהגה ליחידים, ולמעשה אין אצל ריה"ל הבדל מהותי בין הנהגתו של היהודי הפשוט להנהגתו של היחיד המיוחד שבדור: זה וזה צריכים הם שישלטו על כוחות גופם ונפשם, זה וזה צריכים להידבק בעניין הא־לוהי על ידי תפילה ולימוד תורה, וזה וזה צריכים לשמוח ולא להתנזר ולא להסתגף.

המלך מסביר: בזכות השבתות והמועדים עם ישראל מצליח לשמור על עצמו בין הגויים, ובזכותן היהודי הפרטי שומר על עצמו מן הייאוש והצרות

לעיל (סוף פיסקה ה) הסביר החבר למלך כוזר שהשבתות וה'ימים טובים' מטרתם לעזור לאדם להידבק בעניין הא־לוהי שנמצא בתוכו. ימים אלה נועדו לנקות את ההפרעות הבאות על האדם בחיי היום יום, וכן למלא את המצברים הרוחניים שלו לקראת הימים הבאים, ולא יאבד האדם את המעלה הרוחנית הגבוהה שלו מרוב טרדות העולם הזה.

עתה מוסיף מלך כוזר ונותן הסבר מקורי משלו, ומבאר מהי חשיבותם ותועלתם של ימי מנוחה אלו. "כְּבָר חָשַׁבְתִּי בְעִנְיַנְכֶם, וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ לֵא־להִים סוֹד בְּהַשְׁאִירְכֶם, וְשֶׁהוּא שָׂם הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים מֵהַגָּדוֹל שֶׁבַּסִּבּוֹת בְּהַשְׁאִיר תָּאָרְכֶם וַהֲדַרְכֶם". בזכות השבתות והמועדים מצליח עם ישראל לשמור על עצמו בגלות, בין הגויים, ואינו נטמע בהם ואובד מן העולם! כיצד?

"כִּי הָאֻמּוֹת הָיוּ מְחַלְּקוֹת אֶתְכֶם לַעֲבָדִים בַּעֲבוּר בִּינַתְכֶם וְזֹךְ דַּעְתְּכֶם, וְהָיוּ מְשִׂימִים אֶתְכֶם עוֹד אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, לוּלֵא אֵלֶּה הָעִתִּים שֶׁאַתֶּם שׁוֹמְרִים אוֹתָם הַשְּׁמִירָה הַזֹּאת הַמְעֻלָּה". היהודי אינו יכול לעבוד בשבתות וימים טובים, ומשום כך הגויים אינם יכולים להיעזר בהם ככוח עבודה, על אף שליהודים יש כישרונות ותכונות המתאימים להצליח בעבודות שונות. כאשר המעביד הגוי עובד לפי לוח השנה שלו, והעובד היהודי עובד לפי לוח השנה היהודי, יש בעיות. היהודי מודיע לאדונו שמחר הוא לא יבוא לעבודה כי יש לו חג, וביום זה יש חג אחר, וכו'. ריה"ל עשה חישוב שאם נצרף את כל השבתות והחגים נמצא שכ1/6 מימי השנה היהודי אינו יכול לעשות מלאכה, ומציאות כזאת המעסיק הגוי אינו יכול לקבל. הוא רוצה שהעבדים שלו והחיילים שלו יעמדו לרשותו בכל ימות השנה! טיעון זה מופיע גם בגמרא, בפיו של המן הרשע. כאשר המן מתאר את היהודים באוזני אחשוורוש, ומנסה לשכנע אותו שאין לו בהם צורך, הוא אומר לו (אסתר ג, ח): "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", ומסבירה הגמרא (מגילה יג ע"ב): "ואת דתי המלך אינם עושים – דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י", כלומר, הם טוענים תמיד: "שבת היום, פסח היום" ואין אנו יכולים לעשות מלאכה.

סיבה נוספת לתועלת של עם ישראל משמירת השבתות והימים טובים: יש בזה ערך פסיכולוגי, וימי המנוחה שומרים על האדם מן הייאוש ומן השקיעה בצרות. כיצד?

"וְלוּלֵא הֵם לֹא הָיָה אֶחָד מִכֶּם לוֹבֵשׁ בֶּגֶד נָקִי, וְלֹא הָיָה לָכֶם קִבּוּץ לְזִכְרוֹן תּוֹרַתְכֶם מִפְּנֵי שִׁפְלוּת נַפְשְׁכֶם בְּהַתְמָדַת הַגָּלוּת עֲלֵיכֶם". הציווי לענג את השבת והחג ולכבד אותם בבגדים נקיים ובמאכלים טובים 'מחייב' את היהודי לשמור על צלם אנוש, גם בתנאים קשים, ולהרגיש יום אחד בשבוע כמו 'בן אדם'. הוא מתלבש יפה, הוא הולך לבית הכנסת ונפגש עם בני הקהילה, הוא מתפלל עם הציבור – מצוות השבת והחג מכריחות את היהודי לשמור על קשר עם הקהילה, ועל ידי כך נשמר הגיבוש בין היהודים.

מנוחת השבת והחג היא מנוחה ברמה גבוהה שהגויים אינם מגיעים אליה. גם הגויים לוקחים חופש מן העבודה, וזו לא המצאה יהודית, אבל באמת אין להם מנוחה אמיתית לגוף ולנפש. "וּכְבָר הָיָה לָכֶם בָּזֶה שִׁשִּׁית יְמֵיכֶם מְנוּחַת הַגּוּף וּמְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ, אֵין הַמְּלָכִים יְכוֹלִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹתָם אֵינָם מִתְיַשְּׁבוֹת בְּיוֹם מְנוּחָתָם, כִּי, אִם יִצְטָרְכוּ בַיּוֹם הַהוּא לִיגִיעָה וּתְנוּעָה, הָיוּ נָעִים וִיגֵעִים, וְאֵין נַפְשׁוֹתָם בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה". אפילו המלך אינו במנוחה שלמה, וגם כאשר הוא בחופשה הוא 'בכוננות', ונפשו טרודה בעסקיו ובענייניו, ובמקרים בהם יתעורר הצורך, הוא יפסיק את מנוחתו ויעשה את הנדרש בענייניו ובעסקיו. לעומת זאת היהודי מנוחתו היא מנוחה שלמה, ואין הוא טרוד כלל בעסקיו שהרי אין לו אפשרות לעסוק בהם בגלל האיסור. חז"ל אף מפרשים את הפסוק (שמות כ, ט): "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך – כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה" (רש"י שם).

ולא זו אף זו: "וְלוּלֵא הֵם, הָיָה כָל יְגִיעֲכֶם לְזוּלַתְכֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻמָּן לְשָׁלָל". אל תחשבו שההוצאות הכספיות שאתם מוציאים על השבתות והחגים הם ביזבוז, שהרי ממילא כספכם וקנייניכם בגלות עומדים לשלל לפני הגויים, ואין לכם משלכם כלום, ועל כן הכל הוא רווח שלכם.

ריה"ל שותל טעמים אלה על מצות השבת דווקא בפיו של המלך, ולא כחלק מדברי החבר, לומר לך שמלבד הערך העצמי המהותי של המצוה, ומלבד החשיבות לקיים את המצוה כעבדים המשמשים את הרב ללא מחשבות על רווחים, מכל מקום יש להן גם 'תועליות' עקיפות נראות לעין, גם אם אין הן העיקר.

תרי"ג מצוות נחלקות לשלושה סוגים: א־לוהיות, חברתיות ואמוניות

החבר מחלק את תרי"ג מצוות לשלושה סוגים: מצוות א־לוהיות, מצוות חברתיות (או 'מנהגיות') ומצוות אמוניות (או 'שכליות' או 'נפשיות'), ומביא כמה דוגמאות לכל סוג על מנת להסביר את משמעות החלוקה.

מצוות א־לוהיות – אלו הן המצוות שבין אדם למקום, מצוות שיש בהן פולחן או פעולות שעושה האדם על מנת לבטא רעיון מסויים השייך
לא־להותו של הבורא. מצוות אלה הן עבודת ה', ולא היינו יודעים לעשות אותן אלמלא נצטווינו עליהן בפירוש, ועל פי הגדרים המדוייקים שנקבעו להן בתורה ובהלכה.

מצוות חברתיות – אלו הן המצוות שבין אדם לחבירו, מצוות שמלבד הציווי התורני המחייב אותן אפשר לראות בהן תועלת וערך לקיום החברה באופן תקין.

מצוות אמוניות – מצוות המחייבות את היהודי להאמין בבורא הכל יכול ובהשגחתו המתמדת על העולם, ובהשגחתו על כל אדם ואדם באופן פרטי.

האבות הצליחו להבין את הרעיונות העומדים בבסיס המצוות ועל ידי כך קיימו אותן בפועל

כפי שביארנו, המצוות הא־לוהיות הן מצוות מיוחדות שנצטווינו עליהן, והן באות לבטא רעיון מסויים בא־להותו של הקב"ה, ואלמלא הציווי עליהן לא היינו יודעים כיצד לעשותן וכיצד לבטא את הרעיון הגלום בהן.

אך לכאורה קשה, שהרי מקובלנו שעוד לפני מתן תורה כבר ידעו האבות לקיים את כל המצוות, ושמרו על מצוות התורה כולן על אף שלא נצטוו עליהן! כיצד ידעו לעשות זאת ללא ציווי והדרכה מפורשים?[1]

אבא מרי זצ"ל ביאר זאת בצורה מיוחדת: לאבות היה את הכושר הרוחני לזהות ולהבין את 'הנשמה' של המצוָה, את הרעיון הא־לוהי הגבוה הטמון בה. היכולת הזאת באה להם מגודל מעלתם באופן טבעי, מה ששאר כל העולם יוכל להבין רק לאחר שתרד התורה לעולם.

אך על הבנה זו מתעוררים קשיים. הנה למשל בעניין מצוַת חג הפסח, חז"ל אומרים לנו שאברהם אבינו שמר את הפסח ואכל מצות, אפילו לוט אכל מצות – ולכאורה קשה, שהרי את חג הפסח אנו חוגגים כזכר ליציאת מצרים, ואת המַצות אנו אוכלים כזכר ליציאת בני ישראל משעבוד מצרים בחיפזון, כלומר אנו מציינים מאורע היסטורי שאירע בנקודת זמן מסויימת ואנחנו עושים לו 'זכר' – ואם כן כיצד יתכן שאברהם אבינו ולוט, שחיו 400 שנה לפני יציאת מצרים, חגגו וציינו את יציאת מצרים?!

אלא אברהם אבינו ציין את רעיון החירות. אברהם אבינו השתחרר מהשפעות זרות וקם ועשה את מעשה ברית המילה – זוהי חירות! זהו ה'פסח' של אברהם אבינו! לוט קיבל אורחים הביתה, למרות שהדבר היה אסור על פי מנהג המקום, והוא פעל באופן חירותי נגד הזרם על אף הסיכון הגדול שהיה בדבר – זוהי החירות של לוט! זה היה ה'פסח' שלו! זהו המסר אותו רוצים חז"ל ללמדנו, שהאבות הצליחו לקלוט בנשמתם את הרעיונות הגבוהים שטבע הקב"ה בעולמו, והם הגשימו אותם בפועל עוד לפני שירדה תורה לעולם.

אמנם, אי אפשר להשאיר את הדברים לא מוגדרים ונתונים לכל אדם על פי הבנתו, וכבר בדור של השבטים הגיעו האחים לאי הבנות ולעיוותים, ועל כן באה התורה והגדירה בדיוק כיצד יש לקיים את המצוות הא־לוהיות, ומה הם הגבולות שלהן.

גם לאחר שניתנה תורה יש לתת את הדעת לרעיונות העומדים בבסיס המצוות ועל ידם לכוון לאמיתה של תורה

ובאמת, גם לאחר שניתנה תורה, וכבר נקבעו המידות, ונפסקה ההלכה המדוייקת, עדיין יש צורך להתבונן באותה 'נשמה' של המצוָה, ובאותו רעיון א־לוהי גבוה הטמון בה, ועל ידי כך להבין מהי ההנהגה הנכונה במצוָה זו במציאויות שונות. אסור לאבד את התחושה של החיוּת והחיוניות הקיימת בשורש המצוה, ובמקום זאת לשקוע בסעיפים ובפרטים הטכניים המעמעמים לעיתים את אורה הגדול. אדרבה, לחכמים ניתן הכוח וניתנה והרשות להפעיל את שיקול דעתם ולהחליט כיצד יש לקיים את המצוָה באופן הנכון ביותר, בהתאם לרצון ה' ולרעיון הטמון בה, גם אם הדבר חורג במעט מן הגבולות המפורשים בהלכה!

כדי לבאר את הדברים, שנראים לכאורה מחודשים, אביא דוגמא מעניינת מתשובה הלכתית שכתב אבא מרי זצ"ל בהלכות אבלות.

מדובר במעשה שהיה במשפחה שלנו. אישה אלמנה מבוגרת שָכְלָה את בתה לאחר שנים רבות של מחלה, ר"ל. במהלך השבעה הגיעה בת אחרת שלה, מחוץ לארץ, ועמה שני תינוקות, נכדיה של האלמנה השכולה. האישה האבלה, שלא ראתה את התינוקות זמן רב, לקחה אותם בידיה והשתעשעה עימם. היה שם באותו הזמן תלמיד חכם שביקש להעיר על כך, שהרי ישנה הלכה מפורשת בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שצא סעיף א): "אבל אסור בשמחה, לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל שבעה שמא יבוא לידי שחוק". אבא מרי זצ"ל, שהיה נוכח שם, סימן לאותו יהודי שיניח לדבר ולא יעיר על כך. לאחר זמן קיבל אבא מרי ז"ל מכתב בעניין, התובע ממנו הסבר – מדוע לא מנע מן האשה האבלה להחזיק את התינוקות בידיה, והרי זוהי הלכה מפורשת בשולחן ערוך!

בתשובה שכתב לשאלה זו הסביר אבא מרי זצ"ל את עניינן הפנימי של הלכות אבלות. באבלות יש, לכאורה, התנגשות של שני עניינים סותרים: מצד אחד, חובה על האבל להתאבל על מתו ולא להסיח דעתו מן האבלות. אמנם הוא נדרש להיזהר ולא להפריז באבלותו יתר על המידה (לא לפצוע עצמו, לא להשחית רכוש מתוך צער, וכו'), אך הוא בהחלט צריך להיות עצוב ושקוע באבל. מצד שני, האנשים סביבו מצווים לנחם אותו ולהשיב את נפשו, לומר לו דברים המניחים את הדעת ומתיישבים על הלב, ועל ידי כך לשכך את כאבו ולעורר מעט שמחה בלבו, כדי שלא ישקע באבלו ולא יטבע בייאושו. הואיל וכן, המתח בין שתי הדרישות הוא עדין מאוד, והגבול ביניהן דק מן הדק. עד היכן אנו רוצים שהאבל יצטער וכמה אנו מתירים לו לשמוח – אסור שיצטער יותר מדי, אך גם אסור שיבוא לידי שחוק.

באו חכמים ואמרו: אבל לא יקח לידיו תינוק, משום שזה עלול להביא אותו לידי שחוק. כלומר, לקיחת תינוק נחשבת כפעולה המביאה לידי שחוק ועל כן יש להימנע ממנה, מתוך הנחה פשוטה שהימנעות מלקיחת התינוק לא תוסיף על צערו של האבל. אדם 'רגיל' בשעת אבלותו יכול להימנע מלקיחת ילדו או נכדו על ידיו למשך שבעה ימים, והימנעות זאת לא תגרום לו צער באופן מיוחד. הלכה זו היא הלכה המסתברת, וכולם מבינים שאפשר להתאפק כמה ימים ולא להרים תינוקות במהלך ימי האבלות. ברם, וזוהי הנקודה החשובה בהלכה זו, ישנם מקרים מסויימים בהם הימנעות מלקיחת תינוק על הידיים תגרום לאבל צער רב מאוד, ואם נאסור עליו לעשות זאת תהיה זאת אכזריות גדולה, ותיגרם לו עוגמת נפש וצער רב מאוד! ההלכה אינה מעוניינת שהאבל יגיע למעמקי צער שכאלה, ואנו מצווים לשמח אותו ולשמור על מצב רוחו שיישאר ברמה סבירה. אסור שהאבל יגיע למצבי רוח קיצוניים, לא לצד זה ולא לצד זה. מי שיקפיד בשעה זו על האיסור כפשוטו כפי שמופיע בשולחן ערוך – הרי הוא עושה היפך רצון ההלכה בעניין זה! אלמנה מסכנה זו, ששכלה את בתה לאחר שסבלה ממחלה משך כל כך הרבה שנים, וזוכה פתאום לראות את נכדיה אותם לא ראתה בגלל ריחוק מקומה מהם – אם נמנע זאת ממנה נהיה אכזריים כלפיה, ונגרום לה צער גדול מאוד, ולשום אדם לא מגיע צער נפשי שכזה, ובוודאי לא זה היה רצון חכמים בעניין זה.

זוהי הגישה הראויה לפסיקה, בה יורדים תלמידי החכמים לשורש ההלכה ולנשמתה, ומבינים את הרעיון העומד בבסיסם של כל הסעיפים השונים בה. אמנם, על מנת להמתיק את הדברים שלא ייראו כסותרים הלכה מפורשת, דיקדק אבא מרי זצ"ל במקור הדברים, והביא ראיה לדבריו. מקור הדין הוא בגמרא (מועד קטן כו ע"ב): "אמר רב פפא: תנא באבל רבתי, אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות". כלומר, אין כאן איסור עצמי של שמחה, ואין איסור על האבל להיות שמח, אלא אם יבוא לידי שחוק נמצא הוא 'מתגנה על הבריות'. אם כן, במקרים בהם הבריות לא יראו בזה גנאי, אלא אדרבה, יבינו מן הסיטואציה שזהו המעשה הראוי באותו הרגע, ממילא אין כאן איסור כלל.

אף אני הקטן מצאתי ראיה לדברים מן הסוגיא בעניין 'מצטער פטור מן הסוכה'. הגמרא אומרת (סוכה כה ע"ב): אבל חייב בסוכה, ואין לו פטור של 'מצטער' שפטור מן הסוכה. מדוע? אבל "איהו דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתוביה דעתיה", והסביר רש"י: 'איבעי ליה ליתובי דעתיה – חובה עליו ליישב דעתו למצוה'. כלומר, הצער של האבל הוא עניין אישי שלו, זהו לא חלק מן המצוה. הוא לא מחוייב להצטער ולהיות עצוב, ועצבות זו מוגדרת כ'צער של רשות'. אילו היה זה 'צער של מצוה' היה האבל פטור מן הסוכה כדין מצטער, אך אין הדבר כן ועל כן הוא חייב. אם כן, אם אין האבל חייב להצטער, בוודאי אין לנו רשות לגרום לו צער באופן מיוחד, ולכן במקרה הנ"ל אסור היה למנוע מן האשה האלמנה את החזקת התינוקות על ידיה.

המצוות החברתיות שייכות גם לבסיס תיקון החברה, אך גם לתיקונה באופן גבוה וא־לוהי

'המצוות החברתיות', לכאורה, היו צריכות לבוא ראשונות, לפני 'המצוות הא־לוהיות', שהרי ריה"ל כבר ציין ולימד אותנו שהבסיס הוא קודם כל להיות אדם הגון וישר, זוהי 'הקומה הראשונה', ורק לאחר מכן אפשר לבנות את 'הקומה השניה' ולקיים את 'המצוות הא־לוהיות' המיוחדות לעם ישראל (ראה לעיל מאמר שני, פיסקה מח; מאמר שלישי, פיסקה ז). מדוע, אם כן, איחר אותן ריה"ל לאחר 'המצוות הא־לוהיות'?

אז ראשית, כבר אמר ריה"ל לעיל (פיסקה ז) שגם למצוות השכליות והחברתיות של 'הקומה הראשונה' יש גדרים א־לוהיים מדוייקים, ואין ליהודי אפשרות לדעת כיצד לקיים אותן באופן המושלם ללא ההוראות המפורטות האלה – ממילא נמצא שגם המצוות השכליות והחברתיות שייכות במידת מה ל'קומה השניה'. אך אפשר לומר יתרה מזו, גם ב'מצוות החברתיות' יש מצוות שהן הבסיס לחברה מתוקנת, ויש מצוות שהן ברמה גבוהה הרבה יותר מאשר כך. מלבד 'המצוות החברתיות' הבסיסיות המופיעות בעשרת הדברות מציין ריה"ל גם מצוות נוספות שהן במעלה גבוהה יותר מאשר הקיום הבסיסי: 'ואהבת לרעך כמוך', 'ואהבתם את הגר', התרחקות מנשך וריבית, זהירות במדות ומשקלות, לקט שכחה ופאה לעניים. מצוות אלה דורשות מן האדם להיות טוב לחברו באופן מיוחד, הרבה מעבר לנדרש ב'קומה ראשונה', ועל כן אף הן למעשה כבר שייכות ל'קומה השניה'.

כמו כן, נזכיר את העיקרון החשוב שלימד אותנו ריה"ל בתחילת מאמר זה, שעובד ה' האמיתי אינו מתנזר ואינו מתבודד, אלא הוא חי חיים חברתיים ושמחים, ואף המצוות החברתיות הן למעשה חלק בלתי נפרד מעבודת ה' שלו, מלבד מה שמסייעות לתיקון מידות האדם ותיקון החברה.

המצוות האמוניות מביאות את האדם לדבקות מוחלטת בבורא בכל אשר יעשה

'המצוות האמוניות' הן המצוות המחברות את היהודי לבורא העולם באופן נפשי הדוק. היהודי מצוּוֶה להאמין בקיומו של הבורא, באחדותו, לירא מפניו, לאהוב אותו, וכיוצא באלה המצוות, ובנוסף גם להאמין שהבורא משגיח עליו באופן פרטי, צופה ויודע כל מה שהאדם עושה, יודע מחשבות לב האדם, ומשלם שכר ועונש לאדם על פי מעשיו. זהו למעשה הציווי הפותח את ספר שולחן ערוך (בדברי הרמ"א): "שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא־להים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו… מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד".

החסיד מרגיש מושגח על ידי ה' בכל אשר הוא עושה, והרגשה זו מלווה אותו לאורך כל היום. מתוך כך הוא מרגיש קרוב אל ה', ובוטח ומאמין בו, והוא סמוך ובטוח בכל לבו שכל מה שקורה לו בהנהגות העולם הזה – הכל בא אליו מאת הבורא יתברך. ממילא הוא מודה לו על כל הטובות הבאות אליו, הוא מברך את הבורא על כל ההנאות הבאות לו, על פי לשון הברכות שתיקנו לנו חכמים, והוא גם מקבל על עצמו את הדין באהבה כאשר מתרחשים לו צרות או אסונות, ח"ו. הוא מרגיש קרוב לבקש ולהתפלל על צרכיו, והוא יודע שהקב"ה שומע אליו ומטפל בו. קירבה גדולה שכזו מביאה את האדם לדבקות בשכינה, והוא מתחבר לעניין הא־לוהי שבו בשלמות.

מצווֹת ציצית ותפילין הן למעשה 'מצוות אמוניות'

מצווֹת ציצית ותפילין שייכות, לכאורה, לחלק המצוות הראשון – 'המצוות הא־לוהיות'. ריה"ל מחדש שמבחינה עמוקה מצוות אלה שייכות דווקא ל'מצוות האמוניות', משום שמטרתן היא להעמיק ולפתח בנו את האמונות הנכונות: "וְקוֹשֵׁר מַצְפּוּנוֹ בָעִנְיָן הָא־להִי בְּתַחְבּוּלוֹת, מֵהֶם מִצְוֹת כְּתוּבוֹת וּמֵהֶם מְקֻבָּלוֹת, וְהוּא נוֹשֵׂא הַתְּפִלִּין עַל מְקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה וְהַזִּכָּרוֹן מֵהָרֹאשׁ, וְאוֹצֵל מֵהֶם רְצוּעָה מַגַּעַת אֶל יָדוֹ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָהּ עִם הַשָּׁעוֹת, וּתְפִלִּין שֶׁל יָד עַל מַבּוּעַ הַכֹּחוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלֵּב. וְנוֹשֵׂא הַצִּיצִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִידוּהוּ חוּשָׁיו בָּעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". וְהַכָּתוּב בַּתְּפִלִּין: הַיִּחוּד וְהַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ וְזֵכֶר יְצִיאַת מִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְעָנָה שֶׁאֵין בָּהּ מִדְחֶה, כִּי לָעִנְיָן הָא־להִי הִתְחַבְּרוּת בַּבְּרוּאִים וְהַשְׁגָּחָה עֲלֵיהֶם וִידִיעָה בְמַעֲשֵׂיהֶם". מטרת התפילין היא לזכור בראש ובלב, ולראות בעיניים, את ההוכחה לכך שהקב"ה הוא יחיד בעולמו, והוא המנהיג והמשגיח בעולם, ועל ידי כך הוציא את עם ישראל ממצרים. ועניינה של הציצית היא למנוע מן האדם להטריד את דעתו על ידי החושים, כי על ידי כך עלול הוא לשכוח את הדברים החשובים באמת בעולם ולהתעסק בשולי ובשפל.

[1].     וראה מה שכתבנו בעניין זה לעיל, מאמר ראשון, פרק יב.