פרק מב

תפילת העמידה

פיסקאות יז-יט

ריה"ל מבאר את תוכנן של כל י"ט הברכות שבתפילת העמידה, על פי הסדר.

אף כאן אנו רואים את מקוריותו של ריה"ל, שעל אף שהיה מן הראשונים שעסקו בהגדרת האמונה הישראלית, הצליח להביא גישה חדשנית ומרעננת המפתיעה עד היום. נוסף לכך אנו רואים את גישתו המעשית-פרקטית, היורדת אל סוף דעתו של היהודי הפשוט הרוצה לעבוד את בוראו ומסייעת לו בכך.

תפילת העמידה נחלקת לשלושה חלקים:

1. שבח – "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל" (ברכות לב ע"א).
2. בקשת צרכי הציבור.
3. הודאה ופרידה מן השכינה.

שלושת הברכות הראשונות – אבות, גבורות וקדושת השם – הן ברכות השבח

אבות: כאמור, את ההכנה לתפילה סיימנו מתוך חיבור לעם ישראל ולהיסטוריה שלו, וכריתת ברית נצחית להמשך השלשלת – "על אבותינו ועלינו, על בנינו ועל דורותינו". אנו סומכים גאולה לתפילה וממשיכים מכוח החיבור אל עם ישראל ואל האבות, ומעיזים לפנות ישירות אל הקב"ה מכוח עובדה זו. באיזו זכות אנו פונים ישירות אל הקב"ה? בזכות העובדה שהוא
א־להי אבותינו! יש לנו ייחוס מיוחד, אנחנו בניהם של אברהם, יצחק ויעקב! הרי אלה לא היו סתם אנשים אלא הם 'מרכבה של שכינה'! בזכותם ובאמצעותם יכולה היתה מלכות ה' לשכון בעולם, ואנו באים ועומדים לפניך מכוחם של אבותינו. מציינים כמה מן התארים של הבורא המציינים את גדולתו וגבורתו, ואת העובדה שהוא אדון העולם וריבונו. ומיד אנו מזכירים שוב את האבות: אם אנחנו כבר מדברים אליך, אז אנחנו גם מזכירים לך את אותם 'חסדי אבות', ואנו סמוכים ובטוחים שבגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם, וברית זו לא תופר.

גבורות: אנו מכריזים כי הנהגתו של הקב"ה בעולם היא הנהגה תמידית ופעילה, ולא מסר הקב"ה את הנהגת העולם ל'כוח הטבע'. גם הפעולות שהן לכאורה 'רגילות', כמו רוחות וגשמים, סיפוק מזונות, רפואת חולים, ועוד, הכל הכל נעשה מכוחו ובהנהגתו, וברצונו הוא אף יכול לשנות את סדרי הבריאה, ואף להחיות מתים! החייאת מתים היא דוגמא לפעולה הנוגדת את דרך הטבע, שהרי כל דבר בטבע שמת אינו יכול לחזור לחיים, ואילו אנו מכריזים כי יש בכוחו של הקב"ה לעשות זאת. "ברוך אתה ה' מחיה המתים", שיש בכוחך אף להחיות מתים!

קדושת השם: אנו מכריזים שהקב"ה הוא נבדל מן העולם, ואין בו שום עניין גשמי כלל ועיקר, והוא מרומם ונישא מעל כל הבריאה. אין לנו אפשרות להלל ולשבח אותך, ורק מלאכים יכולים לעשות זאת. כל תוארי הרוממות שתיארו הפילוסופים את א־להים – הכל טמון בברכת 'אתה קדוש', ואין אנו חולקים על כך כלל.

אין כאן סתירה לכל מה שאמרנו קודם. אנו מאמינים ויודעים שהקב"ה החליט שרצונו לצמצם מעצמותו ולתת מקום לעולם הגשמי לפעול, והוא אף מעוניין בקשר עם הבריאה ועם עם ישראל בפרט. אך יחד עם הידיעה על כך שהקב"ה הוא א־להי אבותינו, וגואל אותנו לאורך כל ההיסטוריה, ומטפל בכל צרכינו הגשמיים בעולם הטבעי בו אנו חיים, עם כל זאת אנו יודעים שהוא רם ונישא ומובדל ומופרש מן העולם. בלשון חכמי הקבלה נקראות שתי בחינות אלה בשם 'סובב כל עלמין' ו'ממלא כל עלמין'.

מדוע לא נפתחה תפילת העמידה בברכת 'קדושת השם' ובהצהרה החשובה הזאת על קדושתו והיבדלותו של הקב"ה מן העולם הגשמי? מסביר ריה"ל שאילו היינו פותחים בברכה זו שוב לא היינו יכולים לומר לאחר מכן שהקב"ה בכל זאת מקושר אל העולם הגשמי ומדבר עם בני האדם. לא יתכן שא־להים שהוא כל כך מרוחק בכל זאת הוא מקושר אל העולם. בלשון ריה"ל (בתרגום אבן שמואל): "בלעדי זאת היינו מתבלבלים מדברי הפילוסופים ומאמיני הקדמות, ולכן חובה עלינו להקדים ברכות 'אבות וגבורות' לברכת 'קדושת השם'" (פיסקה יז). אז תחילה אמרנו שאנו בניהם של האבות, שהם המרכבה של השכינה בעולם, ואחר כך אמרנו שהקב"ה מנהיג את העולם באופן קבוע ומטפל בכל בריותיו, ועכשיו אנחנו יכולים לומר שעם כל זאת – הקב"ה הוא נבדל מן העולם והוא גבוה מעל גבוה. יש פער עצום בין א־להים ובין הבריאה.

שלש עשרה ברכות אמצעיות – ברכות בקשה

הבקשות בתפילה אינן בקשות פרטיות אלא בקשות על צרכי הציבור כולו. למשל, היהודי אינו מבקש על עצמו שיבריא ממחלתו, אלא הוא מבקש על כל חולי ישראל שיבריאו, וממילא הוא נכלל בתוכם. זה הוא עניינה המיוחד של התפילה, ויש בזה עניין מהותי עמוק. מקובל להסביר שברכות הבקשה נחלקות לשני חלקים: החלק הראשון ברכות פרטיות – חונן הדעת, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, ברך עלינו (פרנסה), ורק החלק השני הוא ברכות כלליות – קיבוץ גלויות, השיבה שופטינו, עונש למלשינים, על הצדיקים, בונה ירושלים, צמח דוד (משיח). ריה"ל, כאמור, אינו מבאר כך. לשיטתו כל הברכות כולן הן ברכות כלליות ולא פרטיות. התפילה היא על הדעת של כל ישראל, ועל התשובה של כל ישראל, ועל הסליחה של כל ישראל, וכו'. אמנם, על אף שהבקשה היא כללית ואינה מתייחסת מפורשות למתפלל היהודי הפרטי, בוודאי יש כאן גם מימד אישי, והשלכה ישירה על האדם הפרטי והנקודה האישית שלו. אין כאן ניסיון למחוק את הזהות של היחיד ביחס לכלל, אלא רק להדגיש שהיחיד הוא לא במרכז.

[ריה"ל קוטע את ביאורו לברכות העמידה כדי להתייחס לסוגיא זו של יחס היחיד מול הציבור, ומבאר מדוע התפילה מנוסחת בלשון רבים, ומדוע נדרש האדם להתפלל בציבור. אנו נמשיך לבאר כאן את ברכות תפילת העמידה כסדרן, ואת דבריו של ריה"ל בעניין זה נבאר מיד לאחר מכן.]

נקודה נוספת המשותפת לכל הברכות, לפי ביאורו של ריה"ל, היא גובהן ורוחניותן של הבקשות. במבט ראשון נראות הברכות פשטניות, אך ריה"ל מבאר אותן ביאור נפלא המגלה את עליונותן. עובדה זו מפתיעה מעט, שהרי ריה"ל הוא אשר לימד אותנו שעבודת ה' היא שילוב בין גוף ונפש, ואין להזניח את הנאות הגוף בעבודת ה', והוא רואה חשיבות גדולה בחיבור בין הגשמי ובין הרוחני. עם כל זאת, הוא מבאר שבברכות התפילה בקשותיו של היהודי מכוונות גבוה מאוד, אל הרוחני והעליון ביותר.

הערה סגנונית: ריה"ל מחלק את הברכות האמצעיות לזוגות, ולכל זוג ברכות יש קשר פנימי ביניהן, המסביר את סמיכותן זו לזו.

חונן הדעת: כך כותב ריה"ל: "וְהָרְאוּיָה לְהַקְדִּים מֵהַבַּקָּשׁוֹת, בַּקָּשַׁת הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת, שֶׁבָּהֶם יַגִּיעַ הָאָדָם לְהִתְקָרֵב אֶל א־להָיו, עַל כֵּן הִקְדִּים חוֹנֵן הַדַּעַת" (פיסקה יט). בדרך כלל כאשר אנחנו מדברים על 'חכמה', ומבקשים שתהיה לנו חכמה, אנחנו מתכוונים ליכולות שכליות גבוהות. אנחנו רוצים שיהיה לנו זיכרון טוב יותר, שנוכל להבין דברים באופן מהיר ובהיר יותר, או כמו שאומרים היום: אנחנו רוצים שיהיה לנוIQ  (=מנת משכל) גבוה יותר. אף כאן לכאורה אפשר היה לפרש כן: "חוננו מאיתך חכמה בינה ודעת" – תן לנו שכל טוב יותר! בא ריה"ל ומסביר שה'חכמה' המדוברת כאן היא משהו אחר, ובאמת אנו זקוקים ומבקשים חכמה מסוג אחר לגמרי. הדגש בברכה זו הוא על 'הדעת' – ברוך אתה ה' חונן 'הדעת'. המושג 'דעת' מזכיר לנו את 'עץ הדעת' בסיפור בראשית על חטא אדם הראשון. 'דעת' היא הכושר השכלי של האדם להבחין בין טוב ובין רע, בין מעשה מוסרי ובין מעשה שאיננו מוסרי. מה נכון לעשות ומה אינו נכון לאדם לעשות, מה צריך האדם לעשות וממה עליו להימנע[1]. היכולת הזאת להבין ולהכיר מה טוב ומה רע אינה תלויה בחכמה ואינטליגנציה. ישנם אנשים רשעים שהם חכמים מאוד, וישנם אנשים תמימים וישרים אך הם אנשים פשוטים. החוש המוסרי לדעת מה נכון, ולהצליח לפעול על פי החוש הזה באופן טבעי, זוהי ה'דעת' המבוקשת, ועליה צריך לבקש ולהתפלל. השכל וה'דעת' הזאת "בָּהֶם יַגִּיעַ הָאָדָם לְהִתְקָרֵב אֶל א־להָיו". אדם יכול להתקרב אל הא־להים ולעשות באמת את רצון בוראו רק אם יש לו את החוש הפנימי והדעת להבדיל בין טוב לרע, ועל כן אנו מבקשים מאת הבורא שיעזור לנו ויקרב את דעתנו לרצונו.

ממילא ברור שבקשה זו איננה בקשה פרטית. אנו לא רוצים להתקרב אל הקב"ה לבד! אנו רוצים שכל עם ישראל יתקרב אל הקב"ה, וכולם יכירו ויידעו את רצונו, וכולם יבינו מה הוא דורש מאיתם.

נוסיף ונאמר, עצם העובדה שהאדם מודה שדעתו קצרה, והוא זקוק לא־להים שיסייע לו ויתן לו עזרה על מנת להבין, זוהי כבר התקרבות גדולה אל הבורא. אדם שמרגיש שהוא כל יכול והוא מבין הכל – הוא לא יוכל להתקרב אל הקב"ה. חז"ל אומרים: "כל אדם שיש בו גסות הרוח – אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם", כלומר, מי שמתגאה ואין דעתו נמוכה לא יכול לקבל מציאות של כוח חזק ממנו. משום כך נתקנה ברכת 'חונן הדעת' להיות ברכה ראשונה, משום שבהודאה זו של האדם בנמיכות דעתו הוא מתקרב אל בוראו ומוכיח שהוא מכיר בו.

"חכמה", "בינה", "דעת" – יש כמה נוסחאות לברכה זו, ואנו נבאר את הגירסא לפי נוסח הספרדים והחסידים. מה ההבדל בין "חכמה" לבין "בינה" לבין "דעת"? לכאורה אלו מילים נרדפות לאותו עניין!

וננסה לבאר את המושגים, על אף שהם מושגים רוחניים גבוהים מאוד.[2]

"חכמה" היא הנקודה הראשונה של הרעיון. איזושהי מחשבה ראשונית, הבזק של חידוש, שהוא ההתחלה של תהליך מחשבה ארוך. למשל, אדם המציא פטנט, משהו שלא חשבו עליו קודם. איך הוא הגיע להמצאה הזאת? אם נשאל אותו הוא יסביר לנו שהיה לו פתאום איזה הבזק של רעיון שנתן לו את הכיוון. הנקודה החדשה הזאת שצצה בראש היא נקראת 'נקודת החכמה'. זהו גילוי א־לוהי במוחו של האדם, והוא משהו טמיר שאינו נתפש בחוש. אמנם 'נקודת החכמה' איננה עומדת לעצמה, וכדי להוציא את החכמה מן הכח אל הפועל יש להשתמש בכוחות מחשבה נוספים.

"בינה" היא שלב העיבוד של החכמה. לאחר שהופיעה 'נקודת החכמה' יש להעמיק בה ולחשוב עליה על מנת להעביר אותה לרעיון מחשבתי מסודר. כלומר, היכולת להעביר ולתרגם את הרעיון הראשוני אל עולם המעשה. למשל, ילד מגיע אל פסיכולוג והוא משוחח איתו, ותוך כדי שיחה הפסיכולוג מרגיש שיש לילד בעיה בתחום מסויים. הפסיכולוג מבין מהי הבעיה – זהו השלב הראשון, אך עתה הוא צריך להסביר לילד את העניין, ולהדריך אותו כיצד להתמודד ולפתור את הבעיה. היכולת הזאת היא ה'בינה'. לא לכל אדם יש את ה'בינה' הזאת, ולא כל אדם יכול להוריד את מחשבותיו אל עולם המעשה. על האשה אמרו חז"ל שניתנה לה "בינה יתרה", כלומר, יש לאשה יכולת מעשית להתנהל עם רעיונות בעולם המעשה, הרבה יותר מאשר לאיש. ולעניין הברכה – גם אם האדם חש מה הוא רצון ה' ומבין מה הוא הדבר הנכון לעשות, עדיין אין הוא יודע כיצד לעשות זאת בפועל, וכיצד עליו לשנות את התנהגותו והתנהלותו, ולשם כך הוא מבקש שתהיה לו את ה'בינה' לעשות זאת.

"דעת", כאמור, היא היכולת המוסרית להבחין בין טוב לרע, לדעת מה נכון ומה לא נכון לעשות, ולפעמים ההבדל הוא דק מאוד. ההבנה של עולם הערכים והמוסר היא כוח עליון, מעין 'רוח הקודש'[3], להבין מה ה' א־לוהיך דורש ממך לעשות עכשיו, בשעה הזאת ובנתונים האלה. לא מספיק שתהיה לך חכמה ובינה לעשות מעשים, אלא אתה גם צריך לדעת האם המעשה הזה הוא טוב או רע, והאם המעשה הזה הוא טוב בעיני הא־להים. על כך יש לבקש ולהתפלל, ולא רק על עצמך אלא על כל עם ישראל כולו.

הרוצה בתשובה: כאמור, ריה"ל מחלק את הברכות לזוגות, ומוצא קשר בין כל זוג ברכות. ברכת 'חונן הדעת' סמוכה לברכת 'הרוצה בתשובה', ועל כן ישנו קשר פנימי ביניהן. "עַל כֵּן הִקְדִּים 'חוֹנֵן הַדַּעַת' סְמוּכָה אֶל מַה שֶׁאַחֲרֶיהָ, רְצוֹנִי לוֹמַר 'הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה', כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַחָכְמָה וְהַדַּעַת וְהַבִּינָה הַהִיא בְדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ". לאחר שהסביר לנו ריה"ל שהחכמה המבוקשת איננה במשמעות אינטליגנציה וחכמה שכלית רגילה אלא הכוונה לחכמה רוחנית, ממילא נבין כיצד בקשה זו מובילה לבקשת התשובה. אנו מבקשים שהבנת רצון ה' תסייע לנו להתקדם בעבודת ה', ותקרב אותנו לעבודתו. זוהי גם כוונת הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב), המבארת את סדר הברכות: "ומה ראו לומר תשובה אחר בינה – דכתיב: "ולבבו יבין ושב ורפא לו"". כלומר, רק לאחר שהלב מבין מה נדרש ממנו, רק אז הוא יוכל להשתדל ולעמול שכל מעשיו יובילו אותו לקיום הדרישות. כדי להצליח במשימה צריך סייעתא דשמיא, שהרי יש לאדם הרבה מניעות והתמודדויות עם כל מיני הפרעות ומכשולים, ועל כן הוא מבקש שהקב"ה יעזור לו להצליח במשימה.

סליחה: אין לך אדם שאינו חוטא, וכפי שאומר הפסוק (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ומשום כך צריך כל אדם לבקש סליחה מאת הבורא. ולשון ריה"ל: "וּמִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם בִּלְתִּי חֵטְא וָפֶשַׁע הִתְחַיֵּיב לְהִתְפַּלֵּל עַל סְלִיחַת הַחֵטְא בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה בְּבִרְכַּת 'חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ'". ריה"ל מדקדק לומר שחטאיו של האדם הם הן "במחשבה" והן "במעשה", לומר לך שאדם יכול לחטוא במחשבה בלבד, ללא מעשה. אין הכוונה רק למחשבות של כפירה והשקפות לא נכונות באמונה ובא־לוהות, אלא גם במחשבות על חטאים ועל מעשים אסורים. אך באמת יש לעיין בזה, שהרי לכאורה מדוע מחשבה והרהור ייחשבו כחטא? הן מה שקובע הוא המעשה ולא המחשבה, ואם האדם בפועל לא חטא מה אכפת לי שהיו לו מחשבות לחטוא? לחיזוק טענה זו אפשר גם להביא משפט המופיע בגמרא, שנפסק להלכה, האומר "דברים שבלב אינם דברים", כלומר, מה שאדם חושב בלבו אין לכך כל משמעות – מה שקובע הוא הפעולה שעשה האדם בפועל! ויש אף המתבדחים ומצטטים מזמירות שבת את הביטוי "הרהורים מותרים"! מותר לחשוב מה שרוצים, העיקר לא לעשות עבירות!

מאמר חז"ל נוסף לכאורה מחזק טענה זו: חז"ל אומרים ש"מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה, ואילו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (ראה קדושין לט ע"ב – מ ע"א). ההסבר הרווח בציבור הוא שאם חשבתי לעשות עבירה אך בסופו של דבר לא עברתי – זה לא נחשב לי כעבירה, אבל אם התכוונתי לעשות מצוה ולבסוף לא הצלחתי לעשות אותה – הקב"ה מחשיב לי את המחשבה הטובה כאילו קיימתי את המצוה. אם כן, משמע מכאן שמחשבה רעה לכשעצמה אין בה פסול, והקב"ה לא רואה בה עבירה!

אך באמת אין הדבר כן, וצריך 'לעשות סדר' בכל המקורות האלו, משום שהם הובנו שלא כהלכה:

"דברים שבלב אינם דברים" – אין זו קביעה גורפת בכל עניין אלא זוהי הלכה שנפסקה בשולחן ערוך בדיני קניינים ובהלכות נדרים. משמעות ההלכה היא שלאחר שאדם עשה מעשה מסוים, או לאחר שאמר אמירה מסוימת, שמשמעותם ברורה וידועה, אין הוא יכול פתאום לומר שבשעה שעשה מה שעשה בלבו התכוון בעצם למשהו אחר. מחשבה אינה יכולה להפקיע מעשה, ומעשה שיש לו משמעות ברורה אינו מתבטל על ידי מחשבה (זאת גם אם נניח שאנחנו מאמינים לו שכך באמת חשב והתכוון). למשל, אדם שמכר את ביתו לאדם אחר, ועשה עמו קניין כדת וכדין, אין המוכר יכול לטעון לאחר מכן שדעתו היתה למכור רק בתנאי מסוים, ואין הוא יכול עתה לבטל את המכירה בטענה זו, משום שאנו אומרים לו "דברים שבלב אינם דברים" – עשית פעולת מכירה לכל דבר, אין אתה יכול עכשיו לומר שחשבת מחשבה שמשנה את המשמעות של הפעולה שעשית (ראה מעין זה שו"ע חו"מ סימן רז סעיף ד). וכן בהלכות נדרים, אדם נודר ואוסר עצמו בהנאה מכל הפירות שבעולם, אין הוא יכול לומר אחר כך שבשעה שנדר התכוון בלבו שהנדר יחול רק ליום אחד, משום ש"דברים שבלב אינם דברים", והאמירה שאמר משמעותה היא שאסור לעולם, ואין המחשבה של האדם יכולה לבטל את משמעות הפעולה שעשה (ראה שו"ע יו"ד סימן רלד סעיף לז).

כלומר, במשפט "דברים שבלב אינם דברים" אין התייחסות למחשבה בפני עצמה, ואין כאן עקירת כל ערך ומשמעות של המחשבה, אלא יש כאן התייחסות למחשבה שבאה לעקור מעשה – ולזה אין למחשבה כוח.

"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" – מלבד ההבנה הפשוטה שמחשבה טובה נחשבת כמו מעשה, וכאילו קיים את המצוה, ואילו מחשבה רעה אינה נחשבת כאילו עשה עבירה וממילא אינה נחשבת כלל – ישנה כאן לחז"ל כוונה נוספת. מימרא זו מתייחסת לעניין 'סייעתא דשמיא' – אם אדם חושב מחשבה לעשות מעשה טוב, הקב"ה מסייע בידו ועוזר לו להוציא את מחשבתו אל הפועל, אך אם הוא חושב מחשבה לעשות מעשה עבירה אין הקב"ה מסייע בידו לבצע מעשה זה. אמנם, אדם המתעקש ללכת בדרך רעה לא ימנעו ממנו זאת, ולעיתים אף יסייעו לו למלא את רצונו העיקש, וכמו שלימדונו חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (ראה מכות י ע"ב).

אמנם, על אף שאדם לא ייענש על מחשבה רעה (במיוחד אם באה לו לאונסו) כאילו עשה את המעשה בפועל, מכל מקום אין לזלזל כלל בחומרת מחשבה רעה. חז"ל לימדו אותנו את החומרה הגדולה של מחשבות רעות. הגמרא אומרת (יומא כט ע"א): "הרהורי עבירה קשים מעבירה"! מסביר הרמב"ם[4] שמהות האדם היא המחשבה שלו, שהרי בכך הוא עדיף על כל שאר בעלי החיים, ואם הוא חוטא במחשבה נמצא שהוא פוגם במהותו הפנימית. אילו היה חוטא רק באיברים החיצוניים הרי זה כמעשה בהמה, אך ברגע שהוא פוגם במחשבה הוא פוגע בכל מהותו כאדם.

מצאנו שמחשבה של אדם פוגמת בקרבן. אם הכהן העובד חושב במחשבתו מחשבת פסול, כגון לאכול את הבשר חוץ לזמנו או חוץ למקומו, אזי הקרבן פסול ואינו עולה לבעליו לכפרה. על אף שעשה את כל הפעולות כהלכתן, שחט וקיבל את הדם והוליך וזרק, הואיל והיתה לו מחשבת פסול – נפסל כל הקרבן.

אם כן, בקשת הסליחה צריכה להיות לא רק על המעשים והפעולות אלא גם על המחשבות.

גאולה: ברכת 'גואל ישראל' היא בת הזוג של ברכת 'חנון המרבה לסלוח', וריה"ל מוצא קשר פנימי ביניהן: "וְסוֹמֵךְ אֶל הַתְּפִלָּה הַזֹּאת תּוֹלָדָת הַסְּלִיחָה וְהָאוֹת שֶׁלָּהּ, וְהִיא הַגְּאֻלָּה מִמַּה שֶּׁאֲנַחְנוּ בוֹ, וּמַתְחִיל 'רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ' וְחוֹתֵם 'גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל'". הסימן הטוב ביותר לכך שבקשת הסליחה התקבלה היא 'גאולה', כלומר יציאה מן הצרות ומן הלחץ. גאולה מבוקשת זו אינה אותה גאולה שלמה עתידית, עליה נבקש בהמשך, אלא זוהי בקשה לגאולה זמנית-מקומית. קשה לנו עכשיו, בחיי היום-יום השגרתיים שלנו. יש לנו כל מיני סוגים של בעיות, אישיות וציבוריות. לוחצים אותנו, מציקים לנו – אנחנו רוצים קצת שקט ומנוחה. לא להיות כל הזמן במירוץ ובלחצים. כמובן, אנו רוצים מנוחה כדי שנוכל לעבוד את ה' בשלוה ובנחת – "וגאלנו גאולה שלמה מהרה למען שמך". אמנם זוהי בקשת גאולה ציבורית, אבל יש בה גם מימד של גאולה אישית, כי, כאמור, אי אפשר לנתק את הפַּן האישי לגמרי.

רפואה: אומר ריה"ל: "וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל עַל בְּרִיאוּת הַגּוּפִים וְהַנְּפָשׁוֹת". לאחר שהגענו אל הדעת הנכונה, ובעקבותיה שבנו בתשובה שלמה, נמחלו לנו עוונותינו וזכינו לגאולה ומנוחה – הגענו לאיזון מושלם. במצב כזה של שלוות הנפש אין סיבה שיהיו לגוף ולנפש בעיות בריאות, שהרי, כידוע, רוב מוחלט של המחלות הן תוצאה של בעיות פנימיות עמוקות יותר. רוב המחלות הן פסיכוסומטיות, כלומר, הן משקפות כלפי חוץ את הפגם הקיים בפנים. כאשר האדם חולה הוא הולך אל הרופא, והרופא מנסה לתת לו תרופות למחלתו. אך באמת הרופא אינו מטפל בשורש הבעיה אלא רק בהופעות החיצוניות שלה. הרפואה האמיתית והתיקון האמיתי הם בנפש האדם. משום כך, על מנת להגיע אל הרפואה השלמה היינו צריכים לבקש תחילה על יישוב הדעת והשלוה הנפשית. משום כך ריה"ל גם מדגיש שהבקשה היא "על בריאות הגופים והנפשות", כלומר, גם על רפואת הנפש וגם על רפואת הגוף. זהו גם הטעם לכך שאנו מבקשים בתפילתנו בעד חולה "רפואת הנפש ורפואת הגוף".

ברכת השנים: זוהי בקשה על הפרנסה והמזון, שיבוא עלינו בשפע ובטובה. ברכה זו היא בת זוגה של ברכת הרפואה, ויש ביניהן קשר פנימי חזק ביותר: "וְסוֹמֵךְ לַתְּפִלָּה הַזֹּאת הִזְדַּמְּנוּת מְזוֹנָם לִשְׁמִירַת כֹּחָם בְּ'בִרְכַּת הַשָּׁנִים'". כלומר, לאחר בקשת הרפואה מוכרחים לבקש על המזון, משום שהמזון הוא אשר שומר על בריאות האדם. מי שהוא עני ואינו מתפרנס כראוי הוא ממילא גם מועד יותר לחלות, משום שגופו אינו ניזון כראוי, והוא אינו יכול לשמור על גופו בתנאים הדרושים לקיומו התקין. אף אין לו די מחסורו, הוא אינו מתלבש כראוי, הוא אינו גר בבית ראוי לשמירה מפני פגעי מזג האוויר, הוא לא הולך לרופאים טובים, הוא לא קונה אוכל מזין ותרופות, הוא לא שומר על אורח חיים בריא, הוא לא עושה ספורט, לא שוחה בברכה, ולא יוצא לחופשות. נמצא שככל שהחברה ענייה יותר – כך היא חולה יותר. על כן בקשת הפרנסה קשורה בקשר ישיר לבקשת הרפואה, וזו מחזקת את זו.

בעניין זה ראוי להזכיר את דברי הגמרא במגילה שם (יז ע"ב) המבארת את סדר ברכות התפילה: "ומה ראו לומר 'ברכת השנים' בתשיעית? אמר רבי אלכסנדרי: כנגד מפקיעי שערים, דכתיב: 'שְׁבֹר זרוע רָשָע' (תהלים י, טו), ודוד כי אמרה – בתשיעית אמרה" (בתהלים של הגמרא סדר הפרקים היה שונה מאשר סדר הפרקים שלנו, ופרק י' שלנו הוא פרק ט' שלהם, ולכן אמרה הגמרא שדוד אמרה בתשיעית). הגמרא קובעת ש'ברכת השנים' היא כנגד 'מפקיעי שערים', כלומר אותם האנשים רשעים הגורמים לכך שמוצרי היסוד הבסיסיים עולים מאוד יקר. חז"ל מצאו לנכון לתקן ברכה על כך שלא יהיה מונופול והמחירים לא יעלו! אמנם, מדרך הטבע, ישנם אנשים רבים שמרוויחים מעליית המחירים, כגון סוחרים וכו', אך עיקר הנטל נופל על גבי הציבור, ובמיוחד על גבם של העניים והחלשים. המאבק בהפקעת מחירים הוא צורך ציבורי, וחז"ל תיקנו לנו על כך ברכה מיוחדת! על כל אחד ואחד מאיתנו מוטל לדאוג שלכל הציבור יהיה קל יותר להתקיים, וכולם יוכלו להתפרנס ולחיות בכבוד. זוהי אינה בקשה פרטית אלא בקשה כללית! אמנם, כאשר המחירים יהיו נמוכים וכולם יתפרנסו בכבוד, ממילא כל המשק הכלכלי יפרח ולכולם תהיה פרנסה מרווחת יותר, ונמצאו אף היחידים מורווחים.

תקע בשופר: בקשה לקיבוץ גלויות אל ארץ ישראל: "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו". עד כאן כל הבקשות הציבוריות היו קהילתיות-מקומיות. אנחנו עם מפוזר המחולק לקהילות קהילות וכל קהילה דואגת לקיומה העצמי. אחרי שביקשנו על קיומה של הקהילה שלנו, ושל כל הקהילות האחרות יחד עמה, עתה אנו מבקשים לשוב ולהתאחד, לחזור אל ארץ ישראל ולהיות שוב עם אחד. יש כאן דגש מיוחד על "וקבצנו יחד", להיות שוב יחד. לא רק לחזור לארץ ישראל ולצאת מן הגלות אלא 'להתקבץ' ולהפוך לקבוצה אחת.

השיבה שופטינו: בקשה להשבת הצדק והמשפט. ברכה זו היא בת הזוג של ברכת 'תקע בשופר', ויש ביניהן קשר עמוק: "וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל עַל קִבּוּץ הַגָּלוּת בִּ'מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל', וְיִסְמֹךְ לוֹ הֵרָאוֹת הַצֶּדֶק וְסִדּוּר הָעִנְיָן בְּמַה שֶּׁאוֹמֵר 'וְתִמְלֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדֶּךָ'". אנחנו לא רוצים לחזור אל ארץ ישראל רק בגלל שיהיה לנו שם יותר נוח ונהיה בני חורין לעצמנו, אלא אנו חוזרים אל ארץ ישראל כדי לחדש בה את דין התורה. הגאולה האמיתית היא לא רק יציאה מעבדות לחרות אלא גם גאולה תרבותית. הנהגה של דין תורה בארץ היא ההנהגה הנכונה והבריאה לעם ישראל ולאנושות כולה, וכך רוצה הקב"ה שנתנהל בעולמו. כל זמן ששולטים בארץ דיני הגויים לא נוכל לראות בהם ברכה. יש בהם רק התנהלות חיצונית אבל אין שם צדק ואין שם את דבר ה'. היום, ב"ה, אנו רואים בארץ ישראל פריחה של בתי דין תורניים, ורבים מאוד פונים לדין תורה ולא לבתי משפט. זוהי אחת ממטרותיה של הגאולה והחזרה אל ארץ ישראל, וזהו צעד נוסף בדרך אל הגאולה השלמה בב"א.

ברכת המינים – על הצדיקים: שתי ברכות אלה הן זו כנגד זו – מצד אחד הסרת המפריעים, ומצד שני שמירה וטיפוח של הצדיקים: "וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל לְבָעֵר הַסִּיגִים בְּ'בִרְכַּת הַמִּינִים', וְסוֹמֵךְ לָהּ שְׁמִירַת הַסְּגֻלָּה הַזַּכָּה, בְּאָמְרוֹ 'עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים'. כבר לימד אותנו ריה"ל (מאמר שני פיסקה מד) על חשיבותם של הצדיקים שהם 'סגולת הסגולה', ועד כמה נוכחותם בתוך עם ישראל חשובה מאוד לכל העם כולו. מאידך, אותם אנשים הכופרים ופועלים נגד אנשי האמונה הם מזיקים מאוד, ומכחישים את כוח האמונה בעם, וטובת הציבור האמיתית היא שכוחם יילך ויפחת.

בונה ירושלים – את צמח דוד: זהו כבר שלב הגאולה המתקדם – בניין ירושלים ובית המקדש, וביאת המשיח: "וְאַחַר כֵּן יִתְפַּלֵּל לְהָשִׁיב שְׁבוּת יְרוּשָׁלַיִם וּלְשׂוּמָהּ מְקוֹם שְׁכִינָתוֹ, וְיִתְפַּלֵּל סָמוּךְ לָהּ עַל 'מְשִׁיחַ בֶּן דָּוִד', וְיַשְׁלִים מֵהַצְּרָכִים הָעוֹלָמִיִּים". המשפט "וישלים מהצרכים העולמיים" אינו ברור דיו, ובאמת הוא משתנה בין התרגומים השונים. בתרגום ר"י שילת תרגם: "ופנאי מן הצרכים העולמיים", ומשמע שזוהי חלק מן הברכה על המשיח, שאנו מבקשים שאחרי שיבוא המשיח יהיה לנו פנאי מצרכי העולם הזה ונוכל להתענג על ה'. בתרגום אבן שמואל תרגם: "ובזאת מסתיימות הבקשות על ענייני העולם הזה", כלומר, אין זה חלק מן הברכה אלא זהו סיכום של ריה"ל לכל הברכות שהיו עד כה, שעניינן היה בקשות חומריות בענייני העולם הזה. אמנם ריה"ל הדגיש את גובהן ורוחניותן של הבקשות, ועד כמה הן נוגעות בדברים שברומו של העולם ולא רק בבקשות פרטיות של 'הב הב', אך מכל מקום, סוף סוף אלו בקשות על התנהלותנו כאן בעולם הזה. מעניין להשוות ברכות אלה של תפילת יום חול לברכות האמצעיות של תפילת שבת. שם הבקשות כולן עוסקות ברוחניות ובעולמו של הקב"ה: "אתה קדשת את יום השביעי… ישמחו במלכותך… מקדש השבת", "ישמח משה במתנת חלקו", "אתה אחד ושמך אחד". הכל עוסק בקב"ה ובשבת. גם בתפילת המוסף הבקשה היא על הֲשבת העבודה והקרבת הקורבנות. אם כן, ברכות אמצעיות של יום חול הן אכן עוסקות בענייני עם ישראל בעולם הזה, אם כי בראייה גבוהה ורוחנית שלהם.

שמע קולנו: ברכה אחרונה, מסכמת, המבקשת שתפילותינו ובקשותינו יתקבלו לרצון. כפי שציין ריה"ל לעיל, בברכת 'שומע תפלה' יכול היחיד להוסיף בקשות פרטיות אישיות, מה שלא עשה בכל שאר הברכות בהן עסק היחיד בעיקר בענייני הציבור כולו.

שלשת הברכות האחרונות – עבודה, הודאה, שלום – בקשה להשראת שכינה וסיום

שלש ברכות אחרונות, כמו גם שלש ברכות ראשונות, הן ברכות משותפות לכל התפילות, הן בימי החול והן בשבתות ומועדים.

עבודה: ברכה זו היא בקשה להשראת שכינה בבית המקדש ולחידוש עבודת הקרבנות, ויש בה גם המשך בקשה לקבלת התפילות כמו ב'שמע קולנו' (אולי משום שבשבתות ומועדים אין אומרים את ברכת 'שומע תפילה' בפני עצמה). הברכות האמצעיות היו, כאמור, בקשות הנוגעות להתנהלות שלנו בעולם הזה, אך ברכה זו היא כבר בקשה על ענייניו של הקב"ה בעולם: אנא ממך, חזור להנהיג את העולם באופן גלוי והשב שכינתך לציון. וכך כותב ריה"ל: "וְיִתְפַּלֵּל סָמוּךְ לָהּ לְהֵרָאוֹת הַשְּׁכִינָה עַיִן בְּעַיִן כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לַנְּבִיאִים וְלַחֲסִידִים וּלְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, בְּאָמְרוֹ 'וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן' וְיַחְתֹּם 'הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן'".

הודאה: מייד אחר בקשת השראת השכינה יש לדמיין שהשכינה אכן נמצאת כאן מולו: "וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהַשְּׁכִינָה נִצֶּבֶת נֶגְדּוֹ וְיִשְׁתַּחֲוֶה לְנִכְחָהּ, כַּאֲשֶׁר הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּחֲוִים בִּרְאוֹתָם הַשְּׁכִינָה", כלומר, הכריעה ב'מודים' היא כלפי השכינה שהוזכרה זה עתה. "וְיִכְרַע כְּרִיעוֹת 'מוֹדִים' בְּ'בִרְכַּת הוֹדָאָה' שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת הַהוֹדָאָה בְטוֹבוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְהַשֶּׁבַח עֲלֵיהֶם יַחְדָּו". הכריעות בברכת הודאה, תחילה וסוף, הן כריעות של שבח והודיה לקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו. והברכה מפרטת את כל הטובות שעושה עמנו הקב"ה בכל עת, ועל השגחתו עלינו תמיד, והכל מתוך חסד ורחמים.

שלום: זוהי ברכת הפרידה, ולהבדיל, כמו שנפטרים מאדם לשלום כך יש להיפרד מאת השכינה בברכת שלום: "וְסוֹמֵךְ לָהּ 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם' שֶׁהִיא הַחֲתִימָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה פְטִירָתוֹ מִלִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה בְ'שָׁלוֹם'".

[1].      ראה מורה נבוכים חלק א פרק ב.

[2].      וראה בעניין זה 'תניא – ליקוטי אמרים' פרק ג.

[3].      שוב ראיתי שמה שתירגם ר"י אבן תבון "בקשת השכל והדעת", בתרגום ר"י שילת תירגם: "בקשת השכל וההשראה", וברוך שכיוונתי לעומק הדברים.

[4].      מורה נבוכים חלק ג פרק ח.