פרק מד

היחס אל העולם הבא

פיסקאות כ-כא

אין בתפילת העמידה התייחסות מפורשת לעולם הבא

מדוע אין אנו מבקשים בתפילת העמידה מאומה על ענייני העולם הבא? הרי לכאורה ניתן היה לצפות שהיהודי יבקש שיזכה אחרי מותו לעולם שכולו טוב, ויזכה לחיי נצח גם לאחר שיסתלק מן העולם הזה. הרי מציאות 'העולם הבא' ותשלום שכר ועונש בו הם מעיקרי האמונה היהודית, והיאך מתקני התפילה התעלמו מן העניין הזה? וכי אין זה עניין חשוב?

אמנם, בתפילת 'ובא לציון' ישנה התייחסות מפורשת ובקשה מיוחדת המתייחסת אל חיי העולם הבא: 'יהי רצון מלפניך ה' א־להינו וא־להי אבותינו, שנשמור חוקיך (ומצוותיך) בעולם הזה, ונזכה ונחיה ונראה ונירש טובה וברכה (לשני ימות המשיח ו)לחיי העולם הבא'. אך מדוע עניין זה לא תפס את מקומו בתפילת העמידה, שהיא התפילה החשובה יותר, והמתפלל אותה נחשב כעומד לפני ה' ומבקש?!

גם מה שנאמר בברכת 'על הצדיקים': "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת", נראה שהכוונה היא לשכר טוב בעולם הזה, ואין כאן התייחסות מפורשת לענייני העולם הבא. ואם כן, השאלה עדיין במקומה עומדת.

התכלית היא לזכות לדרגה הרוחנית של העולם הבא כבר כאן בחיי העולם הזה

מלך כוזר הוא אשר מזהה את חסרונה של הבקשה על חיי העולם הבא שאינה מופיעה בתפילה, אך הוא עצמו גם מסביר מדוע היא איננה. "כִּי מִי שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל לְהִדָּבֵק בָּאוֹר הָא־להִי בְחַיָּיו, עַד שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל לִרְאוֹתוֹ בְעֵינָיו, וְיִתְפַּלֵּל עַל מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, וְאֵין קוּרְבָה לְאָדָם אֶל הָא־להִים גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה, כְּבָר הִתְפַּלֵּל מִבְּלִי סָפֵק עַל מַה שֶּׁהוּא גָדוֹל מֵהָעוֹלָם הַבָּא, וְאִם יַגִּיעַ אֵלָיו יַגִּיעַ אֶל הָעוֹלָם הַבָּא" (פיסקה כ).

לאחר שהסביר החבר עד כמה ברכות התפילה מכוונות לעניינים רוחניים גבוהים, והן אינן מתייחסות רק לחיים הגשמיים והארציים, מובן מאליו איפוא שהשאיפה של היהודי בעולם הזה היא לחיות חיים רוחניים. אמנם אלה חיי גוף גשמי, בעולם הזה, עם כל הקושי וההתמודדות הכרוכים בכך, אך העבודה והמגמה הן להתעלות ולהגיע לדרגות רוחניות גבוהות. אנחנו מבקשים לראות בעיניים את התגלות השכינה – "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"! מי שמבקש דבר כזה מוכיח שכל רצונו הוא להתקרב אל הא־להים ולהידבק בו, ודרגה כזאת זוהי דרגת העולם הבא!

רעיון זה כבר למדנו במאמר ראשון (ראה פיסקאות קג-קיא, ועוד), אך עתה, לאחר העיון בברכות התפילה, מתגלה רעיון זה במלוא עוצמתו. לא רק שענייני עולם הבא לא הוזכרו בתורה בפירוש, אלא גם בתפילת העמידה הוא אינו מוזכר. אם בתפילה, בה אנו מפרטים את כל צרכינו ודאגותינו ובקשותינו, אין אנו מבקשים על חלקנו לעולם הבא אלא רק על ענייני העולם הזה, אין זאת אלא שהעולם הזה והעולם הבא באמת אחוזים וקשורים זה בזה. התכלית של היהודי היא חיי גוף רוחניים בעולם הזה, ולהשגת תכלית זו אנו מתפללים. אנו רוצים לראות השראת שכינה בעינינו, ולהגיע למדרגות גבוהות של דבקות בקב"ה, וכעין מה שאמר רבי יעקב במשנה באבות (פ"ד מי"ז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

הגוי 'נזכר' בא־להים רק לקראת המוות, מה שאין כן היהודי שחי עם א־להים כל חייו

כדי לבאר עניין זה ביתר עמקות מציג ריה"ל משל.

המשל מספר על אוהב המלך שהיה מקורב אליו מאוד, אך כאשר הוא יצא לנסיעה הוא לא טרח לבקש מהמלך שילווה אותו וישמור עליו. לעומתו שאר אנשי העיר היו רחוקים בדעתם מן המלך, ולא היו מבקרים אותו או מארחים אותו בביתם, אך כאשר הם היו יוצאים לנסיעה בדרך או אז הם היו מתחננים ומבקשים מן המלך שילווה אותם וישמור עליהם, ואף היו בטוחים שבקשתם נענתה בחיוב.

הנמשל הוא השוואה בין היהודי לבין הגוי ביחס אל המוות – "הנסיעה". המוות הוא מעבר ו'מסע' מן העולם הזה אל העולם הבא, וכל הדתות הגדולות מסכימות שיש מציאות של חיי נשמות לאחר המוות. על פי המשל, הגויים רואים במוות את נקודת הזמן היחידה בה הם נפגשים עם א־להים, ורק אז הם נזקקים לקרוא בשמו ולהתוודות, ומבקשים שיהיה נוכח בשעת מיתתם איש דת על מנת שיזכו לחיי העולם הבא. לעומת זאת היהודים אינם חוששים מן המוות. יהודי שחי בעולם הזה בחסידות ובדבקות, זכה לחיים רוחניים כבר בעולם הזה. הוא יודע שמילא רצון בוראו, וכי המעבר אל העולם הבא הוא מעבר אל משהו שהוא כבר מכיר. יש קשר בין העולמות ואין כאן מעבר למשהו אחר ולא ידוע. היהודי קשור אל הא־להים לאורך כל חייו ולכן הוא לא צריך להשקיע מאמץ מיוחד להתחבר אליו דווקא לפני מותו. מאידך, כאמור במאמר ראשון (פיסקה קח ואילך), היהודי אינו נלהב לסיים את חיי העולם הזה ולהגיע אל העולם הבא, שהרי הוא חווה כבר בעולם הזה חיים רוחניים, ורואה את עולמו בחייו. הוא רוצה לחיות בעולם הזה חיים מלאים, אך הוא אינו חושש מן המוות ומן המעבר אל העולם הבא.

אמו"ר זצ"ל רגיל היה להסביר כך את ההבדל בין גוי ויהודי ביחס לרגע המוות: כאשר גוי עומד לפני מותו הוא מבקש לקרוא אליו איש כמורה או איש דת. אצל היהודי אין הדבר כן. אדרבה, אם יש כהן בחדר – וכהנים משמשים בעם ישראל גם כאנשי התורה והמשפט – מתבקש הכהן לצאת כדי שהוא לא ייטמא. אין לנו צורך באנשי דת בשעת המוות. היהדות היא תורת חיים, ועל כן היא רואה במוות עניין של טומאה והיפך הקדושה.