פרק פח

יסודות האמונה

סוף פיסקה כ

פסקאות כ וכא עוסקות בשאלות מהותיות מאוד, והן למעשה הפסקאות המסכמות את הספר^[1]. פסקה כ עסקה בשאלת הגזירה מול הבחירה, קיום האדם בעולם של בחירה מול כוחו האינסופי של הא־לוהים. בפסקה כא נעסוק בשאלה היסודית של "צדיק ורע לו".

שאלת "צדיק ורע לו" היא השאלה היסודית ביותר של כל הוגה דעות שמאמין באלוקים, וגם הרמב"ם עסק בה בסיום ספרו "מורה נבוכים". מול הוודאות של "אֵ־ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד) ניצבת המציאות העמוסה בעוולות ובחוסר צדק, והפער הזה מעלה קושיות גדולות. בסיומם של חמישה מאמרים, לקראת חתימתו של ספר הכוזרי, ר' יהודה הלוי מנסה לתת תשובה לשאלה מהותית זו.

הדברים שלמדנו עד כה בפסקה כ מכינים את הקרקע לפתרון הקושיה

למדנו שהקב"ה יצר את כל המציאות – אך לא כל ההתרחשויות במציאות מתנהלות ישירות ממנו. העולם מתנהל בדרך של השתלשלות. ישנם דברים המגיעים מהקב"ה באופן ישיר, וישנם דברים המגיעים לידי מעשה באמצעות האדם, הטבע והמקרה. הפעולות שהאדם עושה אינן פעולותיו של ה' יתברך – כי ה' רצה שתהיה לאדם בחירה. הרבדים השונים נפגשים זה עם זה. ההבנה כי העולם איננו מטופל ישירות מאת הא־לוהים בכל רגע ורגע וכי מפתחות הניהול של העולם נמסרו לאחריותו של האדם מסבירה הרבה דברים.

בסיומה של פסקה כ ריה"ל חוזר על הדברים מנקודת מבט אחרת – מבט של היסודות האמוניים המובילים את העולם, שלאורם עלינו לצעוד. סיכום היסודות האמוניים מחולק לשש "הקדמות" – שש נקודות יסודיות בהבנת הקשר בין הא־ל לאדם.

ההקדמה הראשונה – האמונה בשלמות הא־ל היא הבסיס לאמונה של האדם המאמין

היסוד הראשון, המופיע בהקדמה הראשונה, הוא שהקב"ה הוא תכלית השלמות, וכל קלקלה שנראה בעולם לא תפגום באמונתנו בשלמות הא־ל ובכוחו. את הקלקלות נתלה בסיבות שונות – שיילמדו ביסודות האמוניים הבאים.

"תְּחִלַּת הַהַקְדָּמוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם קִיּוּם הָעֵצָה הַזֹּאת, הַהוֹדָאָה בַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְשֶׁהוּא עוֹשֶׂה חָכָם, וְשֶׁאֵין בְּמַעֲשָׂיו שָׁוְא, אַךְ כֻּלָּם בְּחָכְמָה וְסִדּוּר אֵין בָּהֶם קִלְקוּל. וּכְבָר הִתְיַשֵּׁב זֶה בַנְּפָשׁוֹת, בְּהִתְבּוֹנֵן בְּרֹב הַבְּרִיאָה וּמַה שֶּׁנִּשְׁתָּרֵשׁ מִמֶּנָּה בְנֶפֶשׁ הַמִּשְׂתַּכֵּל, עַד שֶׁהֶאֲמִין שֶׁאֵין בְּמַעֲשָׂיו קִלְקוּל, וְאִם יֵרָאֵה בְמִקְצָתָם, לֹא תִתְקַלְקֵל אֲמוּנָתוֹ בַעֲבוּר זֶה, אֲבָל יְיַחֲסֵהוּ אֶל סִכְלוּת נַפְשׁוֹ וּמִעוּט הֲבָנָתוֹ".

ההקדמה השנייה – ההודאה בהימצאותן של סיבות אמצעיות

"וְהַהַקְדָּמָה הַשֵּׁנִית, הַהוֹדָאָה בְסִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת… וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהוֹדוֹת בְּסִבּוֹת אֶמְצָעִיּוֹת".

יסוד האמונה השני מדגיש כי כשם שאנו מאמינים בא־ל יתברך הבורא-כול והכול-יכול – אנו מבינים שהוא אינו מנהיג את עולמו בצורה ישירה אלא על ידי השתלשלות, באמצעות "סיבות אמצעיות" כפי שהסברנו לעיל. זו נקודה חשובה מאוד.

ההקדמה השלישית – הקב"ה מעניק לעולם את כל הכלים הנדרשים לו להתקיים בצורה נכונה וטובה

"וְהַהַקְדָּמָה הַשְּׁלִישִׁית, כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ נוֹתֵן לְכָל חֹמֶר הַטּוֹבָה שֶׁבַּצּוּרוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַבֵּל, וְהַמְתֻקֶּנֶת שֶׁבָּהֶם, וְשֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ מֵטִיב, לֹא יִמְנַע חֲנִינָתוֹ וְחָכְמָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ מִדָּבָר… וְאֵין לְךָ לֵאמֹר: לָמָה לֹא בְּרָאַנִי מַלְאָךְ? כַּאֲשֶׁר אֵין לַתּוֹלַעַת לֵאמֹר: לָמָה לֹא בְּרָאַנִי אָדָם?"

יסוד האמונה השלישי מדגיש שהקב"ה יצר עולם טוב במהותו ונטע בו את כל הכוחות הדרושים לכל נברא להתקיים ולהתפתח. הוא העניק לאדם כוחות חיים, הוא נתן באבן כוח להתקיים ונטע בכלב, בציפור ובנמלה את כל המרכיבים הנחוצים כדי שיוכלו לחיות, להתרבות ולקיים את מינם. הבריאה הא־לוהית היא טובה, כפי שמתואר בסיום הבריאה "וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). כל נברא נוצר בחוכמה ובתבונה המתאימה בדיוק לקיומו – "וְכִי חָכְמָתוֹ בַפַּרְעֹשׁ וּבַיַּתּוּשׁ, עַל הַדִּמְיוֹן, אֵינֶנָּה מְקַצֶּרֶת מֵחָכְמָתוֹ בְסִדּוּר הַגַּלְגַּלִּים".

אם כן, כיצד ייתכן שהרבה דברים במציאות אינם מושלמים כלל וכלל? כיצד ניישב את הפער בין יסוד אמונתנו לבין מה שמספרות לנו עינינו הרואות? התשובה טמונה ביסוד הבחירה. פוטנציאל השלמות קיים במהות, אך הואיל והקב"ה נתן לאדם את יכולת הבחירה החופשית – בכוחו של האדם להשפיע על העולם, לטוב ולמוטב.

הפילוסופים האמינו ב"שכל הפועל", כוח עליון המהווה את הכול, מתוך התבוננותם בטבע המסודר, טבע שניכר בו שאיננו פרי המקרה אלא פרי של חוכמה אינסופית שיצרה אותו. מסקנתם הייתה שחוכמה אינסופית זו היא-היא הא־ל. ריה"ל מדייק כי חוכמה זו אינה הא־ל עצמו אלא פרי יצירתו. ההבנה שהקב"ה נטע בעולם את החוכמה הא־לוהית היא בעצמה יסוד אמוני.

סיכום ביניים – שלושת יסודות האמונה הראשונים:

נגענו עד כה בשלושה יסודות: א. האמונה כי הא־ל הוא כול יכול;
ב. האמונה בסיבות אמצעיות שדרכן משתלשלת הנהגת העולם; ג. האמונה כי בריאת העולם היא יצירה טובה ומושלמת.

אני זוכר שבתקופה מסוימת בהיותי ילד בחו"ל רחשו במרפסת ביתנו נמלים קטנות שהציקו לנו מאוד. כדי להתמודד עם הבעיה קנינו בבית המרקחת קופסה קטנה שהכילה חומר הדברה מיוחד. הנמלים נמשכו כולן אל הקופסה כדי לאכול את החומר המפתה, ואחרי יומיים כבר לא היו במרפסת נמלים קטנות – אבל אז הגיעו נמלים גדולות…

העולם מתקיים באיזון מופלא בין הברואים. לכל דבר יש ערך משלו וכוחות קיום מיוחדים שנטע בו הקב"ה בעת יצירתו, ויש גם חוכמה ואיזון מושלם בכלליות הקיום, שאנו לא תמיד מסוגלים להבין.

ההקדמה הרביעית – העולם בנוי מדרגות מדרגות

ההקדמה הרביעית קשורה באופן הדוק לעקרונות שנלמדו במאמר הראשון – קיומן של מדרגות בעולם, זו למעלה מזו.

,וְהַהַקְדָּמָה הָרְבִיעִית, הַהוֹדָאָה כִּי לַמְּצִיאוּת מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת וְתַחְתּוֹנוֹת, וְכָל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶרְגֵּשׁ וְהַשָּׂגָה וָחוּשׁ, מְעֻלֶּה מֵאֲשֶׁר אֵין לוֹ זֶה, בַּעֲבוּר קוּרְבָתוֹ מִמַּדְרֵגַת הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, אֲשֶׁר הוּא הַשֵׂכֶל בְּעַצְמוֹ, וְכִי הַפָּחוּת שֶׁבַּצֶּמַח יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּמּוֹצָאִים, וְהַפָּחוּת שֶׁבַּבְּהֵמָה יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּצֶּמַח, וְהַפָּחוּת שֶׁבָּאָדָם יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּבְּהֵמָה. וְכֵן הַפָּחוּת שֶׁבִּבְנֵי תּוֹרַת הָאֱ־לֹהִים יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבָּאֻמּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרַת הָאֱ־לֹהִים, כִּי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מֵאֵת הָאֱ־לֹהִים מַקְנָה הַנְּפָשׁוֹת מִנְהַג הַמַּלְאָכִים וּתְכוּנָתָם, וְזֶה מַה שֶּׁאֵין מַשִּׂיגִים אוֹתוֹ בְּלִמּוּד…".

המדרגה המשמעותית ביותר מבחינתנו היא מדרגת ישראל לעומת אומות העולם. במאמר הראשון פיתח ריה"ל את הרעיון שההבדל בין אומות העולם לעם ישראל אינו רק הבדל כמותי אלא הבדל במהות. כך בחר הקב"ה לברוא את עולמו, ואין מקום לשאול מדוע החליט לברוא את המציאות דווקא במדרגות אלו. עלינו להכיר בהבדלים ולקבל את העניין שעם ישראל הוא העם הנבחר, העם שקיבל תורה ומצוות. זו נקודה יסודית מאוד מאוד בהשקפת עולמו של ריה"ל.

גם בתוך עם ישראל ישנן מדרגות. הנביא או הצדיק מצויים במדרגה עליונה משאר בני ישראל, אך יש לדעת כי בכל יהודי טבוע "העניין הא־לוהי" המאפשר לו לעלות ולהתעלות ממדרגה למדרגה בעבודת ה' – ואפילו להיות ראוי לנבואה.

ההקדמה החמישית – חשיבות התוכחה

היסוד החמישי מעניין ומפתיע. בהקדמה זו מפגיש אותנו ריה"ל עם רעיון חדש, שלא עלה עד כה בכל מאמרי הספר:

"וְהַהַקְדָּמָה הַחֲמִישִׁית, כִּי נַפְשׁוֹת הַשּׁוֹמְעִים מְקַבְּלוֹת רֹשֶׁם לְתוֹכַחַת הַמּוֹכִיחַ, כַּאֲשֶׁר תִהְיֶה בִדְבָרִים מְקֻבָּלִים, וְלַתּוֹכַחַת בֶּאֱמֶת עַל כָּל פָּנִים תּוֹעֶלֶת, וְאִם אֵינֶנָּה מְשִׁיבָה הַמַּמְרֶה מֵעֲשׂוֹת הָרָע, יִקְדַּח בְּנַפְשׁוֹ מִן הַתּוֹכַחַת הַהִיא נִיצוֹץ, וְרוֹאֶה כִּי הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא רָע, וְזֶה חֵלֶק מִן הַתְּשׁוּבָה וְהַתְחָלָה לָהּ בּוֹ".

ריה"ל מדגיש את חשיבות התוכחה. בני אדם מושפעים מדברי תוכחה, בין אם באופן ישיר ובין אם לאחר זמן, ועל כן כדאי וחשוב לדבר עם האדם שמעד ולנסות להחזירו למוטב. גם אם נראה על פניו כאילו התוכחה לא הועילה, היא משאירה רושם בליבו של המוכח וייתכן שתביאהו לידי תשובה ברבות הימים.

מדוע בחר ריה"ל להכניס את עניין התוכחה לששת היסודות האמוניים שבהם הוא חותם את ספרו?

ריה"ל כמעט שלא עסק עד כה בתשובה בספר הכוזרי, בשונה מהרמב"ם ומהרב קוק שכתבו על התשובה תילי תילים של הלכות והגיגים. הרמב"ם עסק בתשובה באריכות בספרו הראשון, והקדיש לה עשרה פרקים; הרב קוק כתב בהקדמתו לספר אורות התשובה שכל מחשבותיו נתונים אל התשובה וכל רעיוניו – רק בה הם מרוכזים.

עתה, בהתוותו את יסודות האמונה, מגיע מקומו של ריה"ל ללמדנו לימוד גדול בעולמה של תשובה. אחרי שהעמקנו במדרגות המציאות היינו עלולים לטעות ולחשוב שהעולם קבוע ואין בו כל שינוי, עולם חסר תנועה ונטול יכולת התקדמות. אם כך הבנתם, אומר לנו ריה"ל, לא הבנתם כלום! לכל אחד ואחד מכם יש אחריות עצומה לנוע ולהתקדם, להניע ולקדם את העולם, לעלות ממדרגה למדרגה ולהעלות את כל המציאות. דברים אלו מעצימים את חשיבותו של האדם ושל כל פרט ופרט בצורה יוצאת מן הכלל.

במסכת שבת (נה, א) מובא מדרש שממנו עולה הכרחיותה של התוכחה גם כשנראה שהיא לא תועיל.

"דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה (חובת התוכחה), דכתיב "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ" וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה".

הקב"ה ביקש להעניש את החוטאים מקרב בני ישראל, אך כדי להבדיל בין הרשעים לצדיקים הורה למלאך גבריאל להתוות על מצחי הצדיקים תו של דיו, ועל מצחי הרשעים תו של דם. כך יבדיל מלאך המוות בין אלו לאלו, יהרוג את הרשעים ולא יפגע בצדיקים. ואז מופיע דו-שיח מרתק בין מידת הדין לריבונו של עולם:

"אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי?"

מידת הדין אינה מקבלת את ההבדלה בין הצדיקים לרשעים. בעיניה גם הצדיקים חטאו כשנמנעו מלהוכיח את הרשעים. אומנם הקב"ה מבהיר לה שבכל מקרה הרשעים לא היו מקבלים את התוכחה, אך תשובה זו אינה מספקת אותה. אולי לך ברור שהתוכחה לא תועיל, היא פונה לריבונו של עולם, אך האם זה פותר את הצדיקים? הלוא הם אינם יודעים כיצד תשפיע התוכחה, ועל כן היו חייבים להוכיח את הרשעים!

המדרש מסיים באמירה קשה מאוד: מידת הדין ניצחה את הקב"ה והקב"ה שינה את דעתו והתיר להרוג את כולם, צדיקים ורשעים כאחד.

ודאי שהמדרש מכיל עומקי עומקים שלא ניגע בהם כעת, אך בפשט הדברים אנו למדים עד כמה חשובה היא התוכחה, ואיזו אחריות אדירה מוטלת על האדם שלא להתגדר בדל"ת אמותיה של צדיקותו אלא לנסות ולהשפיע על אנשים אחרים.

לפעמים יעבור זמן רב עד שהתוכחה תשפיע את השפעתה

בשונה מהדברים המושמים בפיו של ריבונו של עולם בגמרא – "גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם" – ריה"ל מדגיש כי בדרך כלל התוכחה דווקא מועילה. גם כשנראה בעינינו שלא עשינו דבר, לעולם לא נדע איזה ניצוץ הדליקה תוכחתנו בליבו של האדם שהוכחנו.

לפני כשנתיים נסע בני לצרפת לדבר עם נערי כיתה י"ב שלמדו בבית ספר יהודי בפריס. הוא שוחח עם הנערים על גודלו של לימוד התורה, על ערכה של ארץ ישראל, ועל החשיבות לבוא לארץ וללמוד בה תורה. לפני כמה ימים קיבל בני מייל מרגש מאחד התלמידים שלמד באותה הכיתה. הוא כתב שבזמנו הוא לא התרשם כלל מדבריו של בני – גם בצרפת אפשר להישאר דתי, הוא חשב בליבו, ואין שום סיבה לעזוב הכול ולבוא ללמוד דווקא בארץ.

בינתיים הוא הספיק ללמוד שנה נוספת בכיתה י"ב כדי לשפר את מבחני הבגרות, והחל את לימודיו הגבוהים. מעט אחרי שהחל ללמוד החלו לפעם בו רשמי אותה הפגישה. "אני זוכר את מה שאמרת לנו לפני שנתיים", הוא כתב במייל, "עכשיו אני פתאום מבין עד כמה צדקת. אני רוצה לבוא לארץ וללמוד בישיבה".

שנתיים אחרי שנאמרו הדברים הם החלו לתת את פירותיהם. אני זוכר שגם אני ביקרתי פעם באותו בית ספר בצרפת, וכשראיתי ששום תלמיד לא הגיע משם לישיבה חשבתי שאולי נסיעות אלו אינן יעילות, אך הנה גילינו שהמאמצים לא היו לשווא.

אם כן, ההקדמה החמישית חשובה מאוד, כי היא משלימה חסר מסוים שהיה בספר: כוח התשובה הנובע מכוחה של התוכחה – הכוח הנפלא שיש לאדם להשתנות ולהשפיע על אחרים לשנות את מעשיהם.

ההקדמה השישית – לאדם יש בחירה חופשית ויכולת השפעה בעולם, אך בחירתו מוגבלת

"וְהַהַקְדָּמָה הָשִּׁשִּׁית, כִּי הָאָדָם מוֹצֵא מִנַּפְשׁוֹ יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת הָרָע וְעָזְבוֹ הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר הֵם אֶפְשָׁר לוֹ; וּמַה שֶּׁנִּמְנָע מִמֶּנּוּ, לֹא נִמְנַע כִּי אִם לְהֶעְדֵּר הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת אוֹ לְסִכְלוּת הָאָדָם בָּהֶם…".

כמו בשיטת הרמב"ם, גם בשיטתו של ריה"ל הבחירה החופשית היא אבן יסוד ביהדות. יכולת הבחירה מעניקה משמעות לבריאה, מתוך הבנה שבני האדם אינם חיילי-שחמט אלא בריות שבכוחן לפעול בעולם ולהשפיע על המציאות. ואולם בשונה מהרמב"ם, הגורס שכל אדם יכול להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כבלעם – אצל ריה"ל הדברים מורכבים יותר. ריה"ל מדגיש כי יכולת הבחירה של האדם מוגבלת משום שהיא תלויה גם ביכולות האישיות של האדם ובמטען שקיבל במהלך חייו, וממילא יכולת הבחירה של ראובן אינה דומה לזו של שמעון. לא כל אדם מסוגל להנהיג מדינה, ולא כל אדם מסוגל לנצח בכל סוגי התחרויות שיתחרה בהן.

רעיון זה קשור לרעיון המדרגות שראינו בהקדמה הרביעית. רמת הבחירה החופשית של האדם נגזרת ממדרגתו האנושית, ועל כן חובה עלינו להימנע מלשפוט איש את רעהו – כי אין איש יודע היכן מתחילה הבחירה של חברו לעומת הבחירה שלו. אני מניח שלאבותינו הקדושים לא היה יצר לגנוב – ולכן לא הגיע להם צל"ש על הימנעות מגניבה… אבותינו התמודדו עם סוגיות-בחירה מהותיות הרבה יותר. לדוגמה, אברהם אבינו היה צריך להכריע בעת הרעב אם לרדת למצרים או להישאר בארץ ולבטוח בה' שיכלכלהו, ומשה רבנו נדרש פעם אחר פעם להחליט אם להוכיח את עם ישראל או לסבול אותו על אף מרדנותו.

ריה"ל נותן דוגמה לשני אנשים המשחקים שח-מט – בדרך כלל ינצח החכם משניהם. אומנם גם ממנו נדרשת השתדלות מסוימת – שהרי אם יתרשל במהלכיו או שיסיח דעתו מהמשחק כנראה שהוא ינוצח – אך באופן טבעי הניצחון מובטח לו כמעט תמיד.

בתחילת פסקה כ הוכיח ריה"ל כי מי שטוען שהעולם מנוהל אך ורק בידי ה' ואין מקום להשתדלות האדם – אינו מאמין באמת במה שהוא אומר, שהרי המציאות מעידה שכלל האנשים משתדלים בתחומי החיים השונים ואינם יושבים בחיבוק ידיים ונותנים לחיים לנהל אותם. עכשיו מתקדם ריה"ל צעד נוסף והופך את עקרון ההשתדלות ליסוד באמונה, יסוד בהבנת העולם. אי אפשר להבין את העולם בלי להפנים את יסוד הבחירה החופשית ואת האחריות העצומה המוטלת על האדם.

בסוף ההקדמה השישית, אחרי שהרחיב ריה"ל את הדיבור על גודלה של הבחירה החופשית, והטעים כי אדם שמשתמש נכון בכוחות הטבעיים שנטע בו ה' יכול לפעול גדולות, לעשות חיל, להוביל ולנצח – הוא מוסיף את החשוב מכול: אל תשכח את הא־-ל הנותן לך כוח לעשות חיל! "וְעִם כָּל זֶה הַכֹּל מְיֻחָס אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה בַדְּרָכִים הַנִּזְכָּרִים" – אל תחשוב שהאחריות של האדם וכוחו לפעול בעולם מנתקים את העולם מהא־ל. לא! הכול מיוחס אל "הסיבה הראשונה" – דרך ההשתלשלות ו"הסיבות האמצעיות".

ריה"ל מציין שבדור יציאת מצרים ובתקופות הזוהר של עם ישראל, כשהשכינה שרתה בתוכו במלוא הודה ועוזה – ההנהגה הא־לוהית הייתה השלטת בעולם, והיה אפשר לחוות ממש את הפעילות הישירה של הקב"ה, לחוש את ההשגחה. בתקופה זו "הַכַּוָּנָה הָרִאשׁוֹנָה" – הממד הראשון מארבעת הממדים (א־לוהי, טבעי, מקרי ובחירי) – הייתה הממד העיקרי שניכר במציאות: "אַךְ אֶל הַכַּוָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, בְחִדּוּשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי הֱיוֹת הַשְּׁכִינָה בְתוֹכָם". ומה קרה בתקופות הבאות? כאן כותב ריה"ל דברים כמעט מבהילים: "אֲבָל אַחַר כֵּן" – אחרי שבטלה השכינה בישראל – "הָעִנְיָן מְסֻפָּק אֶלָּא בְלִבּוֹת הַמַּאֲמִינִים, הַאִם הַחִדּוּשִׁים הָאֵלֶּה בְכַוָּנָה רִאשׁוֹנָה מִן הָאֱ־לֹהִים אוֹ בְסִבּוֹת גַּלְגַּלִּים אוֹ מִקְרִים". כשסרה השכינה משכון קבע בקרב בני ישראל החלו להתעורר הספקות: האם המאורעות הפוקדים את עם ישראל הם יד המקרה, דרכו של הטבע, פרי בחירה או השגחה א־לוהית? אומנם בליבות המאמינים לא היה כל ספק כי יד ה' היא המניעה את הכול, אך הוכחה מכרעת שהייתה יכולה לשכנע את המון העם לא הייתה בנמצא – "וְאֵין טַעֲנָה פּוֹסֶקֶת". ומכל מקום, "אַךְ הַטּוֹב שֶׁיְּיֻחַס הַכֹּל אֵלָיו יִתְבָּרָךְ; כָּל שֶׁכֵּן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים: כַּמָּוֶת וְהַנִּצּוּחַ וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַהַצְלָחָה וְהַחִסָּרוֹן וְהַדּוֹמֶה לָזֶה". ריה"ל פוסק כי מן הראוי ליחס הכול לא־לוה יתברך, בייחוד את הדברים הכבירים כגון המוות, הניצחון והמפלה במלחמה, ההצלחה והכישלון וכן הלאה.

הדברים מבלבלים. אחרי כל כך הרבה עמודים שבהם הבהיר ריה"ל את חשיבות הבחירה החופשית ואת יסוד האמונה בהכרה בסיבות אמצעיות – הוא לכאורה חוזר אחורה ואומר: הכול א־לוהי!?

כדי להבין את הדברים ניזכר בדברים שלמדנו במאמר ג (פסקאות יז ו-יט) על ההבדל הגדול בין תפילת הכלל לתפילת הפרט^[2]:

"וְהִתְחַיֵּיב לְהַקְדִּים אָבוֹת וּגְבוּרוֹת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וּלְאַחַר שֶׁמְּקַדְּשֵׁהוּ וּמְרוֹמְמֵהוּ בָזֶה, יַתְחִיל בְּבַקָּשַׁת צְרָכָיו בִּכְלַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יַעֲבֹר זֶה, כִּי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית אֵינָהּ כִּי אִם לְקָהָל אוֹ בְקָהָל, אוֹ לְאֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בִמְקוֹם קָהָל, וְהוּא נֶעְדָּר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה".

עיקר תפילת העמידה אינו מיועד לבקשת בקשות פרטיות, אלא אם כן הן כלולות בבקשות צרכי עם ישראל כפי שנקבעו בנוסח התפילה. התפילה נענית מכוח היותה תפילה בציבור – תפילה של ציבור או תפילה כמו של משה רבנו ששקול כנגד כל הציבור כולו, ומכוחו של הציבור תעלה מעלה מעלה גם תפילתו של היחיד.

על כך שאל מלך כוזר: "וְלָמָּה זֶה? הֲלֹא שֶׁיִּתְיַחֵד הָאָדָם יוֹתֵר טוֹב וְתִהְיֶה נַפְשׁוֹ זַכָּה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ פְנוּיָה יוֹתֵר!?". לכאורה אדם יכול להתעמק הרבה יותר בתפילתו כאשר הוא מתבודד, הוא ואלוקיו ואין איש מפריע. ענה לו החבר: טועה אתה, לתפילת הציבור יש יתרון מכמה וכמה בחינות:

"אֲבָל הַיִּתְרוֹן לַקָּהָל מִכַּמָּה פָנִים. מֵהֶם כִּי הַקָּהָל אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לַיָּחִיד, וְהַיָּחִיד אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לִיחִידִים אֲחֵרִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ בַּיְחִידִים הָהֵם מִי שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵדוֹ".

הזכרנו במאמר ג את בקשתו של פלוני מהרב שלמה זלמן אוירבך לברך את בנו בהצלחה בהתמודדותו בחידון התנ"ך, ואת סירובו של הרב לברכו: הלוא רק מתמודד אחד יזכה בסופו של דבר בחידון, ומדוע שיברך אותו על חשבון מישהו אחר?

תפילה של יחיד המבקש את טובתו על חשבון טובת האחר איננה תפילה כשרה. בתפילת הציבור סכנה זו אינה קיימת, "כִּי הַקָּהָל אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לַיָּחִיד".

הנהגת הכלל שונה מהנהגת הפרט

יש הבדל בין מה שקורה לכלל ישראל למה שקורה לכל פרט ופרט, ולכן גם בזמן שהשכינה הייתה שרויה בישראל היו היחידים צריכים להתנהג על פי כללי הטבע וההשתדלות. אפילו שמואל הנביא לא סמך על הנס, וכשציווהו הקב"ה ללכת ולמשוח את דוד למלך ענה שמואל "אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" (שמואל א טז, ב) – והקב"ה הנחה אותו להסתיר את מטרת בואו: "וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לה' בָּאתִי".

לעומת זאת, בכל הנוגע לכלל ישראל, לציבור, הייתה הנהגה אלוקית ישירה בעת ששרתה שכינה בישראל. וכאן אנו שבים לשאלתו של ריה"ל – האם אחרי שפגה השכינה מישראל בשל חטאינו ממשיכה להיות השגחה ישירה של אלוקים על עם ישראל, או שמא כוחות ההנהגה הופקדו בידי הטבע והמקריות? "הַאִם הַחִדּוּשִׁים הָאֵלֶּה בְכַוָּנָה רִאשׁוֹנָה מִן הָאֱ־לֹהִים אוֹ בְסִבּוֹת גַּלְגַּלִּים אוֹ מִקְרִים?" על תהייה זו עונה ריה"ל כי אין פסיקה חד משמעית בדבר: "וְאֵין טַעֲנָה פּוֹסֶקֶת".

"וְעִם כָּל זֶה הַכֹּל מְיֻחָס אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה בַדְּרָכִים הַנִּזְכָּרִים. אַךְ אֶל הַכַּוָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, בְחִדּוּשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי הֱיוֹת הַשְּׁכִינָה בְתוֹכָם, אֲבָל אַחַר כֵּן הָעִנְיָן מְסֻפָּק אֶלָּא בְלִבּוֹת הַמַּאֲמִינִים, הַאִם הַחִדּוּשִׁים הָאֵלֶּה בְכַוָּנָה רִאשׁוֹנָה מִן הָאֱלֹהִים אוֹ בְסִבּוֹת גַּלְגַּלִּים אוֹ מִקְרִים? וְאֵין טַעֲנָה פּוֹסֶקֶת; אַךְ הַטּוֹב שֶׁיְּיֻחַס הַכֹּל אֵלָיו יִתְבָּרָךְ; כָּל שֶׁכֵּן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים: כַּמָּוֶת וְהַנִּצּוּחַ וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַהַצְלָחָה וְהַחִסָּרוֹן וְהַדּוֹמֶה לָזֶה".

נסכם את הדברים בבהירות יתר בעזרת תרגומו של אבן שמואל:

"ועם כל זה יש ליחס הכל את הסיבה הראשונה לפי הדרך שהוזכרה למעלה" – באופן כללי יש לייחס את כל מה שקורה בעולם לא־לוהים, לא בצורה ישירה אלא בצורה של ההשתלשלות. ואולם, היו תקופות שבהן ההנהגה הא־לוהית הישירה הייתה גלויה: "כך הייתה הכוונה הא־לוהית הראשונה גלויה לכל במאורעות שאירעו לבני ישראל כל זמן שהייתה 'שכינה' שרויה בתוכם".

ומה קורה בהיעדר השכינה הגלויה? אומר ריה"ל: "אשר למאורעות" – אותם המאורעות שאירעו לבני ישראל ככלל האומה בתקופות מאוחרות יותר, "הדבר מוטל בספק" – איננו יודעים לשפוט אם הקב"ה מסתיר את פניו ונותן לאירועים להתרחש בדרך הטבע, במקרה או מכוח פעילות האדם, או שהם מופעלים ישירות על ידי הקב"ה – "אם באו בכוונה ראשונה מאת
הא־לוה יתברך או מקורן בסיבות גלגליות או מקריות".

הספק מקנן בקרב רוב האנשים ה"רגילים", אך יש אנשי אמונה שמסוגלים להסתכל בעין אמונית על המאורעות, גם הקשים ביותר, ולראות את היד המכוונת של ה' המובילה כל המציאות הכללית של עם ישראל: "בליבות המאמינים אין אמנם ספק בדבר, אולם", מודה ריה"ל, "הוכחה מכרעת אין בדבר" – גם אני עצמי מסופק מהי התשובה המדויקת לשאלה זו. ומכל מקום, מסיים ריה"ל במשפט חשוב ומעודד, "מן הראוי ליחס הכל
לא־לוה יתברך, ביחוד את הדברים הכבירים, כגון המוות, הניצחון והמפלה במלחמה, ההצלחה ורוע המזל וכדומה". ישנם מאורעות בהיסטוריה שאינם יכולים להתפרש רק במבט הקטן של מעשי האדם ותחבולותיו. מלחמת יום הכיפורים, מלחמה ששת הימים, השואה – אלו אירועים כבירים החורגים מגדר המציאות הנורמלית. דברים כאלו אין לנו אלא לייחס לא־לוה יתברך, אולי אפילו בצורה ישירה.

בפסקה הבאה ילמדנו ריה"ל כי עלינו לנסות ולהבין את השגחת ה' בעולם. אין אנו יכולים לחקור את עצמות ה' יתברך, אך וודאי שיש מצווה לנסות ולהבין את המאורעות ואת הדרך שהם באים להתוות לנו.

[1]. בתרגום אבן שמואל מופיעה פסקה קצרה (כא) שאינה מופיעה בתרגום אבן תיבון, ופסקה כא שנעסוק בה נקראת שם פסקה כב. בתרגום אבן תיבון פסקה זו כלולה תחת הכותרת "חתימת הספר", אך אנו בחרנו כאן לראותה כמסכמת את הספר – לפני החתימה (כפי שמופיע בתרגום אבן שמואל).

[2]. וראו "קולו של הכוזרי – הכוזרי לכול", מאמר שלישי, פרק מג, עמ' 72‑87.