פרק נז

הנבואה

פיסקאות ג-ז

שיטתו העקרונית של ריה"ל היא לראות בַּכֹּל שילוב אמיתי בין רוחניות וגשמיות

עניינו של מאמר רביעי הוא בירור הקשר בין א־להים ואדם, שהוא הבסיס המרכזי עליו נשענת האמונה היהודית. מתוך כך מבאר ריה"ל את שמותיו השונים של הבורא, המציינים סוגים שונים של קשר ושל הנהגת העולם, ועתה הוא מבאר את עניינה המיוחד של הנבואה, שהיא הרמה הגבוהה ביותר של קשר בין בן־אנוש לבין הבורא.

נקדים את המאוחר, ונֹאמר שגישתו של ריה"ל להסבר 'מנגנון הנבואה' תואמת היטב את שיטתו בנושאים רבים אחרים שלמדנו לעיל, והיא חלק ממשנתו הסדורה הרואה שילוב אמיתי בין גשמיות ורוחניות בעולם ובחיי־תורה. לשיטתו של ריה"ל 'העניין הא־לוהי' טבוע בבריאה ובעולם, ואף בבני אדם מסוימים, ועל אף גשמיותם של אלה יש בהם הכנה טבעית לרוחניות. כמו כן למדנו לעיל שהאדם השלם (='החסיד') הוא אדם היודע לחיות באיזון בין צרכיו הגשמיים ועולמו הרוחני, ואינו צריך לבטל זה מפני זה. גם הגמול המובטח לאדם אינו עתיד להיות בעולם הבא בלבד, אלא הוא מגיע כבר כאן, בעולם הזה.

גם בעניין זה מעניינת ההשוואה בין שיטת ריה"ל לשיטת הרמב"ם. מסתבר שהמחלוקת בין שני ענקי־רוח אלה אינה מצומצמת לנושא אחד, אלא זוהי מחלוקת עקרונית ושיטתית עם השלכות בתחומים רבים. ננסה כאן בהמשך להשוות ולעמוד על ההבדלים המהותיים ביניהם.

השכל של האדם הוא 'שכל גשמי'. תהליך המחשבה השכלית באדם הוא ייחודי, משום שהוא מתבסס על חושים גשמיים הן בקליטה והן בהעברה

כיצד פועל 'מנגנון' הנבואה? באיזה כוח מכוחותיו מתחבר האדם אל מראה הנבואה – בדמיונו? בשכלו? בחושיו הגשמיים?

על מנת לענות על שאלה זו יש להבין תחילה כיצד פועלת מחשבתו של האדם באופן רגיל? כיצד הוא מבין דברים ומסיק מסקנות? אם נבין את מנגנון המחשבה נצליח להבין גם את מנגנון הנבואה.

בפיסקה ג מאריך ריה"ל ומסביר[1] את ההבדל בין ההכרה הבאה לאדם על ידי החושים, שהיא הכרה שטחית העשויה להשתנות בהשתנות המקרים, לבין הכרה הבאה על ידי השכל, שהיא הכרת המהות. "וְלֹא הוּשַׂם לַחוּשִׁים כֹּחַ לְהַשִּׂיג עֶצֶם הַדְּבָרִים, אַךְ (=אלא רק) כֹּחַ מְיֻחָד לְהַשִּׂיג מִקְרִים תְּלוּיִים בָּהֶם, יִקַּח הַשֵּׂכֶל מֵהֶם רְאָיָה עַל עַצְמָם וְסִבָּתָם, וְלֹא יַעֲמֹד עַל הַמַּהוּת וְעַל הָעִנְיָן אֶלָּא הַשֵּׂכֶל הַשָּׁלֵם".

אמנם, הבעיה היא שהאדם איננו 'שכל שלם', כלומר, הוא אינו רק 'שכל' (כמו המלאכים) אלא הוא בעל גוף גשמי, ומשום כך גם השכל של האדם הוא 'שכל גשמי', ועל כן הוא איננו מסוגל להבין מהות על ידי שִׂכְלו בלבד. על מנת להצליח להבין בשִׂכְלו עניינים מופשטים ורוחניים מוכרח האדם להיעזר בחושיו הגשמיים ובדמיונו, על אף חולשתם וחוסר דיוקם, ומהם הוא מסיק את מסקנותיו השכליות. רוצה לומר, תהליך המחשבה של האדם אינו שִׂכלי טהור אלא הוא זקוק ל'מתווכים' – היינו לכל מה שהוא קולט בחושיו הגשמיים. באמצעות החושים האדם קולט רק את ה'מקרים' – ההופעות החיצוניות, אך אין הוא קולט את המהות הפנימית. השכל מקבל מן החושים את ה'מקרים', ועל פיהם הוא מסיק מסקנות שכליות מופשטות בעניין המהות. אמנם אין לזלזל בכך, שהרי השכל מסוגל להשתמש בנתונים הגשמיים שהוא מקבל ולהגיע על ידם להשגות גבוהות ונכונות, אך סוף סוף אין זה תהליך שכלי טהור אלא הוא מושתת על חושים גשמיים, ומתוך כך הוא מוגבל. כוח זה – היכולת להסיק מסקנות שכליות על סמך 'מקרים' גשמיים – הוא חסד שחנן הבורא לבני האדם, והוא כוח שכלי מיוחד. כאמור, האדם הוא היחיד בו יש שילוב של גשמיות מצד אחד ושכל מצד שני, והשילוב ביניהם הוא חכמה א־לוהית דקה ומיוחדת במינה.

וכן הוא גם להיפך. כאשר אדם כבר הגיע להבנה ולהשגה עמוקה בעניינים מופשטים, והוא רוצה להסביר ולתאר זאת לאדם אחר, או לכתוב לעצמו את אשר הבין וגילה – הוא מוכרח להשתמש בהסברים ובתיאורים גשמיים, משום שאֵלֶה הם הכלים בהם הוא ואחרים קולטים את הדברים. האדם הוא בריה בעלת שכל ותבונה, אך הוא נזקק לכלים גשמיים – הן בקליטת הדברים לצורך הבנתם, והן בהעברת הדברים לבני אדם אחרים.

לנביא יש כוח ראיה מיוחד – 'עין נסתרת' – המצליח לראות את המהות עצמה, אך גם הדברים אותם הוא רואה מותאמים לכלים גשמיים

כאן מגלה לנו ריה"ל תגלית מעניינת: "וְכַאֲשֶׁר שָׂם הַבּוֹרֵא בְּחָכְמָתוֹ הָעֵרֶךְ הַזֶּה בֵּין הַחוּשׁ הַנִּרְאֶה וְהַמּוּחָשׁ הַגַּשְׁמִי, כֵּן שָׂם בְּחָכְמָה עֵרֶך בֵּין הַחוּשׁ הַנִּסְתָּר וְהָעִנְיָן שֶׁאֵינֶנּוּ גַשְׁמִי, וְשָׂם לְמִי שֶׁבָּחַר מִבְּרוּאָיו עַיִן נִסְתֶּרֶת רוֹאָה דְבָרִים בְּעֵינֵיהֶם, לֹא יִתְחַלָּפוּ, וְיִקַּח מֵהֶם הַשֵּׂכֶל רְאָיָה עַל עִנְיַן הַדְּבָרִים הָהֵם וְלִבּוֹתָם" (פיסקה ג). כלומר, כשם שהבורא חנן את האדם ביכולת להסיק מסקנות שכליות על סמך נתונים אותם הוא קולט בחושיו הגשמיים, והוא חסד מופלא (כמבואר לעיל), כך חנן הבורא אנשים בודדים בכוח שכלי מיוחד הנקרא 'עין נסתרת' (או בתרגום אבן שמואל 'עין פנימית'), אשר באמצעותו רואה אותו אדם את הדברים כפי שהם באמת (ולא רק את מקריהם החיצוניים), ומתוך כך הוא עומד בשִׂכלו על מהותם ועניינם ומבין אותם לאשורם. הכוח הזה של 'עין נסתרת' הוא מעין ראייה מיוחדת שניתנה לנביאים, ובאמצעותה הם מצליחים לראות ולהבין עניינים א־לוהיים.

אך גם הנביאים אשר ניחנו בכוח זה של 'עין נסתרת' אינם מסוגלים לראות עניינים על־טבעיים, שהרי הם בני אדם גשמיים. השכל האנושי שלהם מסוגל לקלוט רק דברים המתאימים לטבע האנושי הגשמי, ורק דברים הדומים לדברים המוכרים להם זה מכבר. אי אפשר להכניס לשכל האנושי מושגים שאינם טבעיים וגשמיים – כמו שאי אפשר להכניס למחשב תוכנה בשפה שהוא איננו מכיר. אין לו את הכלים לפענח ולקלוט את הדברים.

משום כך רואים הנביאים במראה הנבואה צורות ומראות שאפשר לתאר אותן כצורות גשמיות, למרות שמדובר למעשה בעניינים רוחניים מופשטים מכל גשמיות. על פי זה נבין מדוע נביא המתאר את הקב"ה ופמלייתו, אותם כביכול ראה במראה הנבואה, יתאר לנו מלך אשר יושב על כסא מלכות וסביביו משרתים הכפופים למרותו ולפקודותיו. אין הכוונה שכך באמת נראה הקב"ה, כמובן, אלא כך קלטו חושיו של הנביא את המראה אותו ראה, וכמו כן רק כך הוא מסוגל באמצעות כלי ההמחשה והדיבור שלו לתאר לנו, השומעים, את הדברים אותם ראה.

מראה הנבואה בא באמצעות החושים ולא על ידי השכל בלבד, ועל ידי כך הוא מצליח להשפיע על האדם בעוצמה גבוהה יותר

לאחר שהסביר החבר את כל האמור לעיל, מדוע הנביא רואה במראות הנבואה עניינים גשמיים, ומדוע הוא מתאר לנו את העולמות הרוחניים במושגים גשמיים, שואל אותו מלך כוזר שאלה פשוטה: "וַהֲלֹא כְּשֶׁאֱ־לֹהוּתוֹ נִכְנְסָה בַדֵּעוֹת, וְאַחְדּוּתוֹ וִיכָלְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ, וְשֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ, וְצֹרֶךְ הַכֹּל אֵלָיו, וְשֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ אֶל הַכֹּל, יִכָּנֵס הַמּוֹרָא מִמֶּנּוּ וְהָאַהֲבָה לוֹ, וְלֹא נִצְטָרֵךְ לַגַּשְׁמוּת הַזֶּה" (פיסקה ד). בשביל מה צריך בכלל נבואה? הרי לשם כך מוכרחים להעביר מראות א־לוהיים בכלים גשמיים, ומתוך כך עלולים בני האדם להגיע לטעויות ולהגשמה של הבורא! עדיף להתחבר אל הבורא באמצעות השכל בלבד, על ידי הפנמה של גודלו וחכמתו ועוצמתו (="כְּשֶׁאֱ־לֹהוּתוֹ נִכְנְסָה בַדֵּעוֹת"), וכך על ידי שכנוע עצמי יוכל האדם להכיר בבורא, ולהגיע לאהבתו ויראתו ולדבקות בו, וכל זה גם בלי להיזקק לנבואה!

זאת היא טענת הפילוסופים, המבקשים להתחבר עם א־להים באמצעות שכלם ומחשבותיהם בלבד, ובטוחים שהם מצליחים להכיר את ה'שכל הפועל' המניע את העולם ולהתחבר אליו.

על מנת לענות על שאלה זו חוזר ריה"ל על מה שכבר הסביר לעיל: האדם אינו 'שכל שלם' (כמו המלאכים) ועל כן אין הוא יכול להפעיל את מחשבתו השכלית מבלי להזדקק לעניינים מוחשיים. כל תהליך המחשבה של האדם מתבסס על חושיו הגשמיים, ועל כן אין לו אפשרות להכיר את
א־להים באמצעות שכלו בלבד. האדם מוכרח להשתמש בדברים מוחשיים שראה או הרגיש (גם מילים וצורות הם עניינים גשמיים!).

ראיה פשוטה לכך מביא ריה"ל מן התפילה ומספירת מספרים: "הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לִכְלֹל כָּל עִנְיָנֵי תְפִלָּתְךָ בַּמַּחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ בִּלְתִּי קְרִיאָה, וְלֹא תוּכַל לִסְפֹּר עַד מֵאָה, דֶּרֶךְ מָשָׁל, בַּמַּחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ בְּלֹא דִּבּוּר, כָּל שֶׁכֵּן אִם תִּהְיֶה הַמֵּאָה מִמִּנְיָנִים מִתְחַלְּפִים" (שם). אי אפשר להתפלל במחשבה בלבד בלי לתרגם אותה למילות דיבור. אי אפשר לספור מספרים ולעשות חישובים בלי לבטא את המספרים, בקול או בלחש.

לא זו אף זו: באמצעות החושים אפשר להגיע להכרה גבוהה יותר. אינו דומה מי שחושב על משהו מפחיד לבין מי שחווה את הדבר המפחיד במציאות – הרי ודאי מי שחווה זאת במציאות מְפחד יותר! כמו כן, במחשבה על אדם אהוב, אינו דומה מי שחושב על האדם בלבד לבין מי שרואה אותו בעיניו. אין זאת אלא כי באמצעות החושים ניתן להגיע להכרה והבנה גדולות יותר ועוצמתיות יותר ממה שניתן להגיע על ידי מחשבה בלבד!

במילים אחרות, מי שמגיע לאהבת ה' ויראת ה' רק באמצעות השכל, בהכרח אהבה זו ויראה זו תהיינה בעוצמה פחותה מאשר מי שהגיע אליהן באמצעות החוויות שלו.

ואל תתמה, כיצד יתכן שהחושים עדיפים בזה על השכל, והרי השכל הוא כוחו הגדול של האדם, ורק בזכותו הוא פועל ויוצר ומושל בכל העולם כולו! והרי אדם חכם וחלש עדיף עשרת מונים על אדם טיפש וחזק, משום שהטיפש אינו יודע מה לעשות, ומה מועיל לו כוחו הפיזי הרב? אך באמת על אף עוצמתו הגדולה של השכל ועל אף מעלתו וחשיבותו הרבה, יש להבדיל בין עולם התיאוריה לעולם המעשה. כידוע, כוחות האדם נחלקים לשלשה חלקים: מחשבה, דיבור ומעשה, וכל פעולה שעושה האדם נעשית על ידי אחד מן הכוחות הללו. איזה כוח מהם עדיף על חברו? אמנם המחשבה היא הבסיס לכל דבר, ואין לך מעשה או דיבור של האדם שלא קדמה לו מחשבה, ו'סוף מעשה במחשבה תחילה', אך הדברים אינם יכולים להישאר במחשבה בלבד. אם האדם רק יישב ויחשוב ויתכנן בשכלו איך לבנות בית – הבית לא יהיה בנוי. לשם בניית הבית צריך האדם לפעול בכלי המעשה ולבצע את מה שהשכל אינו מסוגל לבצע. כלומר, האדם פועל בעולם בשיתוף פעולה בין השכל ובין כלי המעשה הגשמיים, ואי אפשר להפריד בין הדברים. כן הוא הדבר, לשיטת ריה"ל, גם בעניין הקשר החווייתי עם הבורא – זהו עניין לעולם המעשה, לעולם הטבע, בו השכל לבדו הוא מוגבל ואינו יכול לפעול ומוכרחים לשתף עמו גם את החושים הגשמיים.

נבואה חווייתית שונה לחלוטין מנבואה הבאה על ידי השגה שכלית

מה ההבדל בין נבואה שמגיעה אל האדם דרך השכל לבין נבואה הבאה אל האדם באמצעות חוויה חושית?

השכל עובד בצורה מובנית ושיטתית, בצבירת פרט אחר פרט, מידע ועוד מידע. גם אם מתעורר אצלו רעיון חדש – 'נקודת חכמה' – עדיין צריך השכל לעבד אותו ולפרק אותו לגורמים על מנת שיוכל להבין ולקלוט אותו. לעומת זאת קליטת מידע על ידי חוויה חושית נעשית ברגע אחד ובבת אחת. על ידי החוויה אתה מבין הכל – אתה רואה ומרגיש וקולט אלפי פרטים בבת אחת.

"וְכֵן מִסְתַּדֶּרֶת לַנָּבִיא גְּדֻלַּת הָאֱ־לֹהִים וִיכָלְתּוֹ וְרַחֲמָנוּתוֹ וְחָכְמָתוֹ וְחַיּוּתוֹ וּתְמִידוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ, וְשֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ לַכֹּל וְשֶׁהַכֹּל צְרִיכִים לוֹ, וּמַעֲלָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת וּקְדֻשָּׁתוֹ, בְּמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה פִתְאוֹם בְּרֶגַע אֶחָד מִגְּדֻלַּת הַצּוּרָה הַהִיא הַנִּבְרֵאת לוֹ וְהוֹדָהּ וַהֲדָרָהּ" (פיסקה ה). ברגע אחד מגיע הנביא לכל ההשגות האלה: הוא מכיר בגדולתו של א־להים, ביכולתו, ברחמנותו, בחכמתו, בחיותו, וכו' וכו'. הוא לא צריך להתבודד שנים ולחשוב מחשבות – הוא קולט את הכל ברגע אחד של התגלות. הוא מרגיש את זה בכל חושיו. הוא יודע את זה! הידיעה המושגת לנביא על ידי מראה הנבואה מורגשת בכל גופו, והוא לעולם לא ישכח זאת. הוא גם לעולם לא יוכל להתכחש לזה או למצוא לכך סתירה לוגית, שהרי הוא הגיע להכרה וודאית בכל זה. "כָּל זֶה וְהַדּוֹמֶה לָזֶה יִרְאֶה הַנָּבִיא בְּרֶגַע אֶחָד, וְיִכָּנֵס הַמּוֹרָא וְהָאַהֲבָה תְּקוּעִים בְּנַפְשׁוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, וְהוֹלֵךְ כָּל יְמֵי חַיָּיו חוֹשֵׁק, הוֹמֶה וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיִּתְרָאֶה אֵלָיו פַּעַם שְׁנִיָּה אוֹ שְׁלִישִׁית" (שם).

תחושה חזקה כזאת והרגשה אמיתית כזאת אי אפשר להשיג על ידי השכל: "מָתַי הִגִּיעַ הַפִּילוֹסוֹף עַל כָּזֶה בִּתְבוּנָתוֹ?" (שם, בסוף הפיסקה).

על כך אומר מלך כוזר: "לֹא יִתָּכֵן זֶה, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה אֵינֶנָּה כִּי אִם כְּסִפּוּר דְּבָרִים, לֹא יִתָּכֵן בָּזֶה לְתָאֵר שְׁנֵי דְבָרִים יַחְדָּו, וְאִלּוּ יִהְיֶה אֶפְשָׁר, לֹא יִתָּכֵן לַשּׁוֹמֵעַ לִכְלֹל אוֹתָם יַחַד" (פיסקה ו). אי אפשר במחשבה לקלוט כמה פרטים בבת אחת, משום שהמחשבה היא כמו דיבור, מחברת פרט ועוד פרט, ואי אפשר לקלוט שני דברים בבת אחת כמו שאי אפשר לומר שני דיבורים שונים בבת אחת. המחשבה היא תהליך ואילו החוויה היא בִּן-רגע. אין ספק שהחוויה החושית היא כלי מתאים יותר לנבואה מאשר ההשגה השכלית!

[1]. וכדאי לעיין ולראות את הדברים בפנים.