פרק ע

"סְפָר וסִפּוּר וסֵפֶר"

פיסקה כה

משנה א

"בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י־ה י־ה־ו־ה צב־אות א־להי ישראל א־להים חיים ומלך עולם א־ל ש־די רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו, וברא את עולמו בשלשה ספרים: בסְפָר וסִפּוּר וסֵפֶר".

'שלשים ושתים נתיבות' אלה מבוארות להלן במשנה ב – "עשר ספירות בלימה, עשרים ושתים אותיות יסוד". עוד ציינו המפרשים שבפסוקי בריאת העולם מוזכר שם 'א־להים' 32 פעמים, והם הם נתיבות אלה. עוד העירו כי גם במשנה ראשונה זו יש 32 מילים לאחר הכותרת 'בשלשים ושתים'.

ריה"ל מתמקד תחילה במה שנאמר בסוף המשנה, והן המילים "וברא את עולמו בשלשה ספרים: בסְפָר וסִפּוּר וסֵפֶר". בקריאה פשוטה של דברי ריה"ל נראה שמפרש 'סְפָר וסִפּוּר וסֵפֶר' כ'מחשבה, דיבור ומעשה', וכך אמנם פירשו רבים בדבריו, אך נראה לי שיש להעמיק מעט יותר בכוונתו.

וננסה לבאר את דבריו על הסדר.

סְפָר – העולם בנוי בצורה מתמטית מסודרת ומחושבת, עובדה המוכיחה על מחשבה ותכנון שעמדו בבסיסה של בריאת העולם

וכך הוא כותב: "רְצוֹנוֹ בִ'סְפָר', הַשִּׁעוּר וְהַפִּלּוּס בַּגּוּפִים הַנִּבְרָאִים, כִּי הַשִּׁעוּר עַד שֶׁיִּהְיֶה הַגּוּף מְסֻדָּר וְעָרוּךְ רָאוּי לְמַה שֶּׁנִבְרָא לוֹ, לֹא יִהְיֶה כִּי אִם בַּמִּנְיָן. וְהַמִּדָּה וְהַמְּשׂוֹרָה וְהַמִּשְׁקָל, וְעֶרֶךְ הַתְּנוּעוֹת וְסִדּוּר הַמּוּסִיקָה הַכֹּל בַּמִּנְיָן, רְצוֹנִי לוֹמַר: 'סְפָר', כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה הַבּוֹנֶה – לֹא יֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ בַּיִת עַד שֶׁקָּדַם צִיּוּרוֹ בְּנַפְשׁוֹ".

המדענים החוקרים את העולם ואת הטבע גילו עובדה מעניינת ביותר: מסתבר שהחוקיות בטבע, בכל התחומים, פועלת על בסיס מתמטי. כלומר, הכללים בטבע הם מסודרים ופועלים על פי נוסחה קבועה וברורה. למשל, בפיזיקה, חוק המשיכה ('הכבידה') הקובע כי כל גוף נמשך לגוף אחר – פועל על פי נוסחה ברורה המחשבת את מכפלת המסות של שני הגופים ואת המרחק ביניהם. כמו כן מהירות ותאוצה של גופים מחושבות על פי נוסחאות מתמטיות, והתוצאות הן מדויקות להפליא. מבנה החומר הבסיסי בנוי על פי מבנים מתמטיים קבועים, וכך הוא הדבר גם בכימיה, באסטרונומיה, ובכל מקצועות הטבע המדויקים. העולם כולו בנוי באופן מתמטי מסודר, ואפילו חכמת המוזיקה, ובזכות כך יש לאדם את היכולת לחשב ולהבין את התהליכים בטבע, ועל ידי כך לשכלל ולייצר ולפעול בעולם.

עובדה זו מוכיחה מעל לכל ספק שיש לעולם בורא ומסדר. יש בעולם סדר מופתי, והכל מיושר ומתואם ועומד בכללים. אין בעולם אנרכיה וכאוס אלא סדר ויושר והרמוניה מופלאה. אלמלא היה העולם נברא על ידי חכמה עליונה היה בעולם תוהו ובוהו ו'בלגן' אחד גדול, ואי אפשר היה לִצפות בו שום תהליך.

אם כן, הבסיס הראשון של העולם הוא ה"סְפָר" – המחשבה המסודרת והמחושבת שהיא תשתית העולם.

סִפּוּר – תכונת הבריאה וצורתה הרוחנית

"וְרָצָה בְ'סִפּוּר' – הַדִּבּוּר וְהַקּוֹל, אֲבָל הוּא דִבּוּר אֱ־לֹהִי, 'קוֹל דִּבְרֵי
אֱ־לֹהִים חַיִּים', תִּהְיֶה בּוֹ מְצִיאוּת הַתְּכוּנָה וְהַצֶּלֶם אֲשֶׁר דֻּבַּר בָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "יְהִי אוֹר – וַיְּהִי אוֹר", "יְהִי רָקִיעַ"". כידוע, הקב"ה 'אמר והיה העולם' (ראה ברכת 'ברוך שאמר'), כלומר, דיבורו של הקב"ה הוא הוא המעשה, ומיד כשדיבר (כביכול) הדבר כבר נעשה ואין אחרי הדיבור עוד שלב נוסף של עשיה (וכפי שיאריך לבאר ריה"ל להלן שהמחשבה, הדיבור והמעשה – כולם התרחשו בבת אחת), אך מכל מקום ספר יצירה מבחין ומפריד בין שלב הדיבור –  'סִפּוּר', לשלב המעשה – 'סֵפָר'.

סִפּוּר לדברי ריה"ל הוא, אפוא, "מציאות התכונה והצלם אשר דובר בה", כלומר, לכל בריאה שנוצרה בעולם יש 'תכונה וצלם', יש לה מהות רוחנית, יש לה ערך ומטרה ותכלית. כל פרט ופרט בעולם יש לו תועלת ותכלית, וגם לחלקים השונים בכל יצור יש תכלית לעצמם. מדוע יש לחמור שתי אוזניים ולא אחת? מדוע לנמלה יש מחושים? מדוע לדגים מסוימים יש קשקשים? לכל שאלה כזו יש תשובה.

רוצה לומר, הבריאה אינה רק מחושבת ומתוכננת באופן מתמטי ומסודר – 'סְפָר', אלא גם יש לה מטרה ותכלית – 'סִפּוּר'. במילים אחרות, הסְפָר הוא העולם הכמותי, המדוד, והסִפּוּר הוא העולם המהותי.

סֵפֶר – ההוצאה לפועל של התכנון המדויק עם הצורה הרוחנית

"וְלֹא יָצָא הַדִּבּוּר עַד שֶׁנִּמְצָא הַמַּעֲשֶׂה, וְהוּא 'סֵפֶר', רוֹצֶה לוֹמַר: הַמִּכְתָּב".

סֵפֶר היינו המעשה עצמו, קרי ההוצאה לפועל של התכנון המדויק והמחושב יחד עם הצורה הרוחנית, הערכים והתכלית, לכדי בריאה אחידה ומשוכללת.

הבריאה היא 'כתיבתו' של הקב"ה ועל כן היא נקראת 'סֵפֶר', רוצה לומר יש חיבור ישיר בין הבורא ובין העולם. כל הבריות והיצורים בעולם הם 'כתב' של הבורא. כל יצור שנולד הבורא כביכול 'כותב' אותו ומביא אותו לעולם. יש כאן אפוא יצירה חיה וקבועה ודינמית, הזקוקה למגעו התמידי של הבורא. על ידי כך נוכל להבין מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה שהקב"ה 'סופר ומונה' את כל בריותיו, ו'קורא את ספר הזכרונות' – 'וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך'. לכתוב ולספור היינו לכלול ולהקיף. כל מה שכָּתוב וסָפור היינו שהוא כלול ונמצא במציאות ('סופר' הוא גם כותב ספרים וגם סופר מספרים).

בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י־ה י־ה־ו־ה צב־אות
א־להי ישראל א־להים חיים ומלך עולם א־ל ש־די רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו, וברא את עולמו בשלשה ספרים: בסְפָר וסִפּוּר וסֵפֶר". כלומר, העולם נברא בדיוק מופלא ומסודר, עם ערכים רוחניים ותכלית בכל פרט ופרט.

אצל הבורא פעולות המחשבה, הדיבור והמעשה נעשות בבת אחת, מה שאין כן אצל האדם, אך כוח בריאה מעין זה קיים בפעולת מחשבתו של האדם

מוסיף ריה"ל ומבהיר שאין לטעות ולחשוב שיש כאן שלושה שלבים נפרדים: מחשבה ותכנון לחוד, דיבור ויציקת תוכן לחוד, ומעשה הבריאה לחוד, אלא אצל הבורא שלושת השלבים האלה באו כאחד והתרחשו בעת ובעונה אחת. המחשבה עצמה היא הדיבור והיא גם המעשה. "אֲבָל שִׁעוּר הָאֱ־לֹהִים וּדְבָרוֹ הוּא הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וְהוּא מִכְתָּבוֹ". אצל האדם פעולות אלה נחלקות לשלושה שלבים: תחילה הוא חושב ומתכנן, אחר כך הוא מארגן לו את החומרים הנדרשים לו למלאכתו, ובשלב האחרון הוא מבצע את הפעולה. "אֲבָל שִׁעוּר הָאֱ־לֹהִים וּדְבָרוֹ הוּא הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וְהוּא מִכְתָּבוֹ, כַּאֲשֶׁר אִם הָיִיתָ מַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ אוֹרֵג בִּגְדֵי פַסִּים מְחַשֵּׁב בִּמְלַאכְתוֹ וְהַמֶּשִׁי נַעֲשֶׂה לִרְצוֹנוֹ, וּמִתְגַּוֵּן בִּגְוָנִים הָעוֹלִים עַל לִבּוֹ, וּמִתְרַכֵּב הַהַרְכָּבוֹת אֲשֶׁר הוּא חָפֵץ – יִהְיֶה הַבֶֹגֶד הַהוּא בְּשִׁעוּרוֹ מִכְתָּבוֹ". תאר לעצמך אדם שחושב לארוג בגד משי בצורה מסויימת ומיד היה הבגד נארג כרצונו – כעין זה כך היא פעולת הבורא, שמחשבתו מיד יוצאת אל הפועל. זה הרי דבר נפלא מאוד. "וְאִלּוּ הָיִינוּ יְכוֹלִים כְּשֶׁנְּדַבֵּר בְּמִלַּת 'אָדָם' אוֹ כְּשֶׁנַּחֲקֹק גּוּף הָאָדָם, לְהַמְצִיא צוּרָתוֹ, הָיִינוּ יְכוֹלִים עַל הַדִּבּוּר הָאֱ־לֹהִי וְהַכְּתָב הָאֱ־לֹהִי, וְהָיִינוּ בוֹרְאִים".

אך כאן מוסיף ריה"ל משפט קצר ומעניין: "כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים קְצָת הַיְכֹלֶת עַל הַצִּיּוּר הַשִּׂכְלִי". רוצה לומר, יש בנו, בבני האדם, יכולת דומה למעשה הבריאה הנפלא והמשוכלל הנ"ל – והיא "הציור השכלי", כלומר המחשבה והדמיון. בפעולת המחשבה האדם למעשה כבר בורא בריאה. הוא רואה בדמיונו את כל היצירה כולה, את המבנה והגודל, את החומרים, את הצבעים, וכל מה שנשאר לו הוא 'רק' להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. משום כך יש במחשבתו של האדם משהו עליון וגבוה מאוד, משהו א־לוהי, ועל כן יש חשיבות גדולה מאוד למחשבותיו והרהוריו של האדם. האדם במחשבותיו יכול לברוא עולמות והוא יכול גם להחריבם. הוא יכול לחשוב דברים טובים ולברוא טוב, אך הוא יכול להרהר הרהורים רעים חלילה ולברוא רע. יש באדם חלק א־לוה ממעל – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – והיינו כוח המחשבה שלו. החכמה הא־לוהית הטמונה בו היא הבסיס והיא המעיין ממנו נובעים כל מחשבותיו ורצונותיו המביאים אותו לפעול על פיהן. משום כך לימדו אותנו חז"ל ש"הרהורי עבירה קשים מעבירה", כי עצם ההרהור עצמו כבר נחשב כמעשה, ומחשבותיו של האדם הן עיקר מציאותו, ובשעת ההרהור כל כולו וכל מהותו נמצאים בעבירה. מאידך, 'מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה', כלומר, כאשר האדם חושב לעשות מעשה טוב, והוא באמת רוצה בכך בכל מאודו, אזי הקב"ה יסייע בידו והוא יצליח לעשות את המעשה. כוח הרצון של האדם יביא אותו לידי מעשה בפועל, 'ובדרך שהאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'.